]השופט מ' מזוז:
עניינה של העתירה בהחלטת המשיבה 1, רשות מקרקעי ישראל (להלן: רמ"י), אשר ניתנה בהתבסס על החלטה 1513 מיום 10.5.2017 של המשיבה 2, מועצת מקרקעי ישראל (להלן ובהתאמה: החלטה 1513 והמועצה), לגבות מהעותרת תשלום בעד מתן ארכה למימוש פרויקט בנייה שהזכויות בו הוסבו לזכותה.
במסגרת הליך הפרוק ובהתאם לאישור בית המשפט, חתמו הנאמן והעותרת על הסכם למכירת זכויות הבנייה לעותרת.
כפועל יוצא, ביום 30.12.2018 נחתם הסכם הסבה בין משרד הבינוי והשיכון לבין חברת שקד והעותרת (להלן: הסכם ההסבה), במסגרתו נטלה על עצמה העותרת את התחייבויותיה של חברת שקד כלפי משרד הבינוי והשיכון, אשר מצידו הסכים, לפנים משורת הדין, להעניק לעותרת הארכה לצורך השלמת הבנייה.
...
בתגובתן המקדמית לעתירה, טוענות המשיבות כי יש לדחות את העתירה על הסף נוכח קיומו של סעד חלופי, שכן הסעד העיקרי נוגע ליישום הוראות ספציפיות של חוזה החכירה, ולכן היה על העותרת להגיש את תביעתה בפני הערכאה האזרחית המתאימה.
כן נטען כי דין העתירה להידחות גם לגופה מטעמים שפורטו בהרחבה בתגובה.
לאחר עיון בעתירה, בתגובת המשיבות, בתשובת העותרת ובחומר שצורף לכל אלה, הגעתי למסקנה כי דין העתירה להידחות על הסף בשל קיומו של סעד חלופי במסגרת הליך אזרחי, בו תוכל העותרת להעלות את טענותיה.
העתירה נדחית אפוא.
