בית הדין האיזורי קבע כי המערער לא הוכיח כי עבד ברעש מזיק ולכן דחה את התביעה, אלו נימוקיו:
הפסיקה עליה מסתמך המערער, לפיה הכיר המוסד לביטוח לאומי בנהיגה באוטובוסים מסוג "ליילנד" כנהיגה ברעש מזיק, אינה רלוונטית משום שהיא ניתנה לפני כניסתו לתוקף של התיקון לסעיף 84א לחוק, ויש לבדוק את הדין לפי הסעיף המתוקן.
עיון בטבלת בדיקת מפלסי הרעש מגלה כי המערער לא היה חשוף לרעש מזיק במהלך עבודתו כנהג בסוגי האוטובוסים השונים, כאשר מדובר במפלסי רעש של 73 עד 80 דציבל.
בפסק הדין נקבע כך:
"לשיטתנו, כאשר עובד תובע להכיר בליקוי בשמיעתו כפגיעה בעבודה, ואין בידו להוכיח את מפלס הרעש במקום עבודתו בתקופה הרלבנטית לתביעתו באופן אובייקטיבי, הן בשל העובדה שהמעביד לא קיים את החובה המוטלת עליו למדוד את רמות הרעש במפעלו, והן כאשר לא מוטלת כלל חובה כזו על המעביד, וכאשר סביר להניח, מחומר הראיות שמונח בפני בית הדין כי אכן העובד נחשף לרעש במקום עבודתו – במקרה כזה, לדעתנו, יש למנות מומחה רפואי, על מנת שיקבע האם הליקוי בשמיעה הוא תוצאה של חשיפה לרעש מזיק בעבודה. זאת בדומה להליך שנהג בבתי הדין לגבי תביעות להכרה בליקוי שמיעה כפגיעה בעבודה על דרך המיקרוטראומה, שהוגשו למוסד טרם כניסת התיקון לתוקף.
...
במצב שבו קביעת המומחה שימונה תהא, כי אין מדובר בליקוי שמיעה כתוצאה מחשיפה לרעש מזיק, הרי שיש לדחות את התביעה.
אנו סבורים, כי הנסיבות שנידונו בפסק דין נאסר אינן דומות לנסיבות בערעור שבפנינו.
סוף דבר: הערעור נדחה.
