מיצוי הליכים לפני עתירה מנהלית: חובה חוקית

בעע"מ 7401/14 קסם מילניום בע"מ נ' רשות שדות התעופה (9.9.15) השאלה היחידה שעמדה על הפרק הייתה החובה למצות הליכים בעתירה מנהלית בטרם הגשת תובענה מנהלית לפצויי קיום.

...

לנוכח כל האמור לעיל, וכפי שהובהר בתחילה, עמדתי היא כי היה על העותרים להגיש תובענה מנהלית לצורך השבת כספי הערבות שחולטו, והעתירה המנהלית איננה ההליך המתאים לכך.

לפיכך, אני מורה על מחיקת העתירה המנהלית, ללא צו להוצאות.

אף שבית המשפט העליון דן בעירעור לגופו, כיוון שבית המשפט קמא כך עשה והכריע בעתירה לגופה - מצא הוא לייחד חלק מהדיון לכך שצריך היה להגיש ערר כחלק מחובת מיצוי ההליך המינהלי טרם הגשת העתירה וציין, כי "הערה מקדמית זו נועדה איפוא כדי להבהיר את המתוה הדיוני הראוי במבט צופה פני עתיד" (ס' 23).

...

לא מצאתי ממש ביתר טענות העותרת בקשר עם מחיקת העתירה על הסף מחמת שיהוי ואי מיצוי הליכים, גם אם לא נזכרו במפורש, והן נדחות.

סוף דבר, העתירה נמחקת מחמת שיהוי ואי מיצוי הליכים.

אני מחייבת את העותרת בהוצאות בסך של 10,000 ש"ח למשיבות 1-2 ובסך של 10,000 ש"ח נוספים למשיבה 3 ובסך הכל, תשלם העותרת למשיבות 20,000 ש"ח. בפסיקת ההוצאות הבאתי בחשבון את מכלול נסיבות העניין כמפורט לעיל (לרבות הבניה טרם שניתן ההיתר) וכן את העובדה שהעתירה נמחקה בשלב מוקדם ובטרם הוריתי על הגשת תגובה או תשובה לעתירה ומצד שני, את כתבי הטענות שנאלצו המשיבות להגיש, משהעותרת לא שעתה להמלצת בית המשפט.

עוד נטען כי לעותרים עומד סעד חלופי, דוגמאת הגשת תביעה בגין מיטרד כנגד מי שזרקו את הפסולת ועליהם למצות הליך זה טרם יגישו עתירה מינהלית.

במסגרת טענות העותרים, טען ב"כ העותרים כי בית המשפט ראה בביקור שאין פחי אשפה באיזור פארק ההייטק/התעשייה הנ"ל. עוד טען כי הטענה להעדר תקציב אינה יכולה לעמוד כהגנה למשיבה ובעניין זה היפנה לדברי כב' הש' חשין כפי שהובאו בסעיף 14 לעתירה מתוך רע"פ 7861/03 הנ"ל. הוא שב וציין כי בית המשפט צפה בערימות האשפה שברחבי העיר וטען כי ערימות אלו מובערות לעיתים ומחובתה של הערייה להציב מצלמות ולאסוף ראיות על מנת להעמיד את זורקי האשפה ואת מציתי הערימות לדין.

...

סבורני כי בפרסומים הנ"ל יהיה כדי להגביר הן את המודעות לצורך בהימנעות מהשלכת הפסולת הנ"ל והן את ההרתעה מפני השלכתה.

לא מצאתי לקבל את הסעד המחייב את המשיבה להקים אתר פסולת משום ששוכנעתי שאתר כזה כבר קיים ויכול לקבל פסולת מן הסוג מושא העתירה.

סיכומו של דבר פעולות הניקיון עליהן הוריתי בסעיף 51 לעיל, תבוצענה לא עד יאוחר מיום 01/03/22.

לפני עתירה מנהלית אשר בבסיסה עומדת דרישת העותר להורות למשיבים לידון בבקשה שהגיש להקצאה בפטור ממכרז של מקרקעין בהקף 17,700 מ"ר, הממוקמים בגו"ח 15306/41-42, מיגרש 630 בתוכנית מפורטת ג/19408 במועצה האזורית עמק הירדן (להלן: "המקרקעין"), וזאת לשם הקמת פרויקט תיירותי.

ביום 6.1.21 פנה העותר לגורמים שונים במשרד התיירות ובמשיבה 2 (להלן: "רמ"י" או "הרשות"), ביחס לחלקה שאינה המקרקעין מושא העתירה, תוך שבקש לקבל אישור להקצאתה בהליך של פטור ממכרז, בהתאם לתקנה 25(15) לתקנות חובת המכרזים, התשנ"ג- 1993 (להלן: "התקנות").

במענה לפנייתו, הובהר לעותר, בין היתר, כי בהתאם לחוק חובת המכרזים, התשנ"ב- 1992 (להלן: "החוק") משווקת רמ"י קרקעות בדרך של מיכרז פומבי.

עוד הובהר לעותר כי הטיפול בבקשות שהגיש לא יימשך עד למיצוי הליכים משפטיים קודמים בהם פתח (ראו נספח 18 לעתירה).

...

דיון והכרעה: לאחר שבחנתי את נימוקי העתירה ואת טענות הצדדים מצאתי כי דינה של העתירה להידחות.

סוף דבר, אני מורה על דחיית העתירה.

העותר ישלם למשיבים הוצאות משפט בסך כולל של 15,000 ₪.

לפני עתירה מנהלית, בבסיסה עומדת דרישת העותר, מר וג'די יוסף (להלן:"העותר"), לבטל את החלטת המשיבה 1, רשות מקרקעי ישראל (להלן:"רמ"י" ו/או "המשיבה 1") מיום 25.04.21, בדבר סיום ההרשאה, שקבל במסלול הקצאת קרקע בפטור ממכרז, באיזור תעשייה קצרין, תיק מנהל מס' 21299267א, מיגרש מס' 230/1 לפי תכנית גה/18143 חלקה 6 גוש 201000 (להלן: "המיגרש"ו/או "השטח"), לבטל החלטת המשיבה 2, מדינת ישראל- משרד הכלכלה והתעשייה (להלן:"המשיבה 2") מיום 03.10.21 במסגרתה, נדחתה בקשת העותר להארכת ההרשאה לשימוש וכן כנגד החלטת המשיבה 3, החברה לפיתוח מועצה מקומית קצרין (להלן:"המשיבה 3") שלא להנפיק עבורו רישיון עסק חדש.

רקע עובדתי בתמצית ההליכים בין העותר למשיבות החלו בשנת 2014, עת ביום 05.01.14 פנה העותר אל מינהל איזורי פיתוח במשרד הכלכלה בבקשה ל"המלצה להקצאת קרקע-זמנית בפטור ממכרז על-פי חוק חובת המכרזים" (ההדגשה במקור-א''ק) כאשר תחת הכותרת "תאור הפעילות העסקית המבוקשת" נרשם "מיפעל טיט". לבקשה צורפה המלצה מטעם המשיבה 3.

אי מיצוי הליכים- בכל הנוגע להחלטת המשיבה 2 לדחות את בקשת העותר להארכת החוזה הרי, שהעותר לא פעל על פי המתוה הקבוע בהוראות המנכ"ל בדבר הגשת השגה על החלטת הועדה חרף העובדה שבמכתב הדחייה נכתב מפורשות, כי ניתן להשיג על החלטות הועדה תוך 45 ימים.

...

כך, שמקובלת עלי עמדתם של המשיבות לפיה, אין המדובר כלל בבקשה להארכת הסכם ההרשאה הקיים, אלא בסירוב הרשות להעניק לעותר הרשאה חדשה.

סוף דבר משלא מצאתי כל פגם שנפל בהחלטת המשיבות שלא לאשר חידושו של הסכם ההרשאה ודאי לא חריג או קיצוני באופן המצדיק התערבות בהחלטה, אני מורה על דחיית העתירה ופינוי העותר מהמגרש לאלתר.

העותר ישלם למשיבות הוצאות משפט בסך כולל של 18,000 ₪ (6,000 לכל אחת מהן).