עוד הסבירה בעיניין זה בעדותה לפני בית הדין קמא, כך:
"אני רוצה להסביר מהי הכנסה חריגה. נתקלנו במאות מקרים כאלה. המונח הזה הכנסה חריגה בא לומר שמס הכנסה לקח את יתרות החובה שנרשמו לבעלי השליטה ומיסה אותם כדיבידנד. לא מדובר בדיבידנד כמשמעותו בחוק החברות, דהיינו לא מדובר בהחלטה פורמאלית של החברה על חלוקת דיבידנד אלא כפי שמקובל במסגרת ההסכם מול מס הכנסה, שמס הכנסה מגיע ורואה יתרות חובה של בעלי השליטה לאורך זמן בסכומים גדולים הוא אומר שיש פה הטבה וזה מעבר להלוואה ששולם עליה שווי ריבית, מה שרואה החשבון דיבר ואז יש שתי דרכים למסות את ההטבה הזאת: להחשיב את זה כהכנסת עבודה שלהם או כדיבידנד".
נוכח כלל האמור, דחה בית הדין האיזורי את התביעה, משהגיע לכלל מסקנה כי חיוב המערערים בתשלום דמי ביטוח לאומי על הכנסה חריגה בסך של 657,363 ש"ח שמקורה ביתרות החוב, נעשה כדין.
עוד הוסיף ב"כ המוסד ופירט בהודעתו את אופן חישוב חוב דמי הביטוח שבוצע בעיניינם של המערערים, כדלקמן:
סך ההכנסה החייבת המסווגת כדיבידנד בידי בעלי השליטה: 657,363 ש"ח. כל אחד מהמערערים מחזיק ב – 50% ממניות החברה, ולפיכך חלקו של כל אחד מהמערערים בדיבידנד הוא 321,681 ש"ח. על פי תקנה 15 לתקנות כנוסחה דאז, עובד שכיר חייב בתשלום דמי ביטוח גם על הכנסתו הפאסיבית העולה על הכנסתו מעבודה.
...
וכך נאמר שם:
"יש לבחון במבט רחב את מסכת חקיקת הביטחון הסוציאלי, עם החקיקה המשולבת בה, כגון הקביעות בפקודה המשפיעות על הוראות חוק הביטוח הלאומי. ראיה שכזו מוליכה למסקנה כי קביעות עובדתיות הנעשות על ידי רשות מנהלית אחת, על פי סמכות שבחוק, ראויות לכיבוד על ידי רשות מנהלית שנייה, כאשר הנושא הנדון קשור או משותף לפעילויותיהן ולסמכויותיהן של שתי הרשויות. ... דוגמא לכך היא ההוראה בסעיף 164(א) לחוק הביטוח הלאומי, בו נקבע כי מהכנסת עובד עצמאי על פי שומת מס הכנסה, יופחתו סכומים מסוימים שפורטו ... חזקה היא כי פקיד השומה פועל כהלכה בקביעה האם הוצאות מסוימות של מעביד הן בגדר "הוצאות עודפות", ועל כן יש מקום לכך שקביעה זו תכובד על ידי המוסד.
לאחר שעיינו בטענות המוסד ובתעודת עובד הציבור שהגיש לבית דין זה מר שמיסיאן השתכנענו, כי ההסכם אמנם התייחס לשנים 2004 ו- 2005, אך בכל הנוגע לשנת המס 2004 התקבל הדיווח של החברה ושל המערערים, ולא היה צורך בהתחשבנות נוספת, ואילו ההסכם עצמו, דהיינו – ההסכם למסות את יתרות החוב של המערערים לחברה בשיעור של 25%, בדומה לשיעור המס על דיבידנד, יוחס לשנת המס 2005 בלבד.
סוף דבר- הערעור נדחה.
