התשתית העובדתית שאינה שנויה במחלוקת
התובעת, ילידת 1976, נפגעה ביום 19/05/09 בתאונת דרכים (להלן: "התאונה"), לאחר שרכב פגע ברכבה בזמן שחצתה צומת.
במועד התאונה רכבה של התובעת היה מבוטח על ידי הכשרת יישוב חברה לביטוח בע"מ (להלן: "הנתבעת").
על תכליתו של סעיף 15 לחוק ההתיישנות עמד כב' השופט צור בע"ע (ארצי) 393/05 זוהיר טהה נ' מקיאס בע"מ (10/01/05) (להלן: "פרשת טהה") ובלשונו (פס' 11):
"הוראה זו עוצרת את מירוץ ההתיישנות בשל נקיטת הליך קודם באותה עילה, אם אותו הליך הסתיים בנסיבות בהן מתאפשר חידוש ההליך (למשל – מחיקה) ולא נוצר מעשה בי-דין. הטעם לדבר נעוץ בכך שהתובע נקט הליך בתוך תקופת ההתיישנות."
כב' השופטת פרוקצ'ה דנה בע"א 1650/00 זיסר נ' משרד הבינוי והשיכון ואח', פ"ד נז (5), 166, 178 (2003) (להלן: "פסק דין זיסר") במהות סעיף 15 לחוק ההתיישנות ובלשונה:
"הרעיון העומד מאחורי הסדר זה נועד להקל עם תובע המבקש למצות את יומו בבית המשפט ולקבל הכרעה משפטית לגופה של תביעתו בלא שתיטען נגדו טענת היתיישנות המתבססת, בין היתר, גם על תקופת ההיתדיינות הקודמת אשר מסיבות שונות לא איפשרה לו למצות את מלוא זכויותיו הדיונית ולכן היא גם איננה מהוה מעשה בית דין."
בית המשפט העליון הבהיר בפסק דין זיסר כי ההסדר הקבוע בסעיף 15 לחוק ההתיישנות נובע בעקרו מהמשקל הנכבד שניתן לזכות הפנייה לערכאות, אשר הפכה זכות בעלת ממד חוקתי ועם התודעה כי מירוץ ההתיישנות מופסק למשך תקופת ההיתדיינות הראשונה על רקע העובדה שהתובע למעשה לא ישן על זכויותיו אלא הפעילן ומנסיבות שונות ההיתדיינות הראשונה לא הועילה למיצוי זכויותיו של התובע.
עיון בפרוטוקול הדיון של בית המשפט בתביעה הראשונה מיום 09/07/20 מעלה כי הגם שהייתה תלויה ועומדת בקשה של התובעת לפסילת חוות דעתה של ד"ר מירב לידר המומחית בתחום הראומטולוגיה ו/או לחילופין למינוי מומחה נוסף וכן התברר כי תביעתה של התובעת לנכות מעבודה הוכרה בחלקה על ידי המוסד לביטוח לאומי, ואולם טרם הושלמו ההליכים במוסד לביטוח לאומי, ניתנה החלטה בדבר הגשת סיכומים בכתב.
לאור מהות ההליך – תביעה לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, שעה שסוגיית החבות לא הוכחשה, ושעה שניהולה של תביעה חדשה ייעשה על בסיס החומר הראייתי שהוגש בהליך הראשון, אין חשש כי זכויותיה של הנתבעת יינזקו מחמת שלא נשתמרו בידיה מסמכים או ראיות כשלהן בשל חלוף הזמנים.
...
התובעת טוענת כי יש לדחות את בקשת הנתבעת וכן לחייבה בהוצאות.
לנוכח כל האמור, משבית המשפט בחר שלא להורות על דחיית תביעת התובעת אלא על מחיקתה, משלא דבק חוסר תום לב בהתנהלותה של התובעת, התובעת לא עשתה שימוש לרעה בהליכי בית משפט והתובעת לא זנחה את תביעתה בשום שלב, ואף לא ייפגעו זכויותיה של הנתבעת ככל שהתובעת תוכל לממש את זכויותיה, הרי על מנת שלא לקפח את התובעת יתר על המידה, סבורני כי ראוי בנסיבות אלה להחיל את סעיף 15 לחוק ההתיישנות באופן שמלוא פרק הזמן שבו התביעה הראשונה הייתה תלויה ועומדת לא יבוא בחשבון במניין תקופת ההתיישנות.
משכך אף ראיתי להיעתר לבקשת התובעת לפריסת תשלומים קצרת מועד המתיישבת גם עם מצבה הרפואי והכלכלי של התובעת כמפורט בבקשתה מיום 13/04/22 ואין בכך להצביע על כך כי כל עוד לא שולמו מלוא ההוצאות לא נמנה מועד הגשת התביעה החדשה לבית המשפט לצרכי התיישנות.
סוף דבר
לאור האמור, הבקשה לדחיית התביעה מחמת התיישנות, נדחית.
