המערערים ממשיכים וטוענים כי, טעה בית משפט קמא כאשר לא אימץ את עמדת הממונה על חידלות פרעון, אשר תמך בבקשה לפתיחת ההליכים נגד המשיבה; קביעת בית המשפט קמא בעיניין הפרת חיסיון עורך דין לקוח שגויה מיסודה, נוכח הוראות כללים 19 ו-21 לכללי האתיקה של לישכת עורכי הדין; אין חיסיון על נוסח הטאבו שצרפו המערערים, בו מופיעים עיקולים על הבית משנת 1994, וכן הערה על מינוי כונס נכסים משנת 2001, בגין חובות של המשיבה העומדים על יותר מ-30 מיליון ש"ח; מידע זה פתוח בפני המערערים בתיק ההוצאה לפועל מתוקף היותם נושים של המשיבה, ולכן לא חל חיסיון עורך דין לקוח על מידע זה; נושא החיסיון הופיע לראשונה בפסק הדין מבלי שהועלתה בעיניין זה כל טענה במהלך הדיון.
כך גם לא ניתן לקבל, בשלב זה, את טענת המשיבה בדבר טענת הקזוז, מכוח כתב המחאת זכויותיה בבית למערערים, וזאת משני טעמים: האחד, משום שמהמשיבה טוענת כי הסכם הגישור והמחאת הזכות שניתנה מכוחו, נעשו במירמה והטעייה ודינם בטלות; השני, משום שהמערערים לא הצליחו עד כה לגבות דבר מכוח פסק הדין או כתב המחאת הזכות, וזאת נוכח העיקולים בסכומים נכבדים החלים על הבית, המגיעים לסך של כ-30 מיליון ש"ח, כטענת המערערים שלא נסתרה על ידי המשיבה.
...
בהמשך לדברים הנ"ל, לא ניתן לקבל את קביעת בית המשפט, לפיה דין בקשת המערערים להידחות בשל חוסר תום לב ופגיעה בתקנת הציבור; שכן, כאמור, בקשת המערערים מבוססת על פסק דין חלוט שניתן על ידי בית משפט מוסמך, וכל עוד הוא לא בוטל או שונה, יש לכבדו ולפעול על פיו, בכפוף לחריג הקבוע בסעיף 211(ב) לחוק.
סוף דבר, הערעור מתקבל.
המשיבה תשלם למערערים הוצאות משפט בסך של 3,000 ₪.
