מינוי אפוטרופוס בהתאם להנחיות שציווה אדם עם ליקויים שכליים

בסעיף 93א (א) לפקודת המישטרה [נוסח חדש], תשל"א-1971 נקבע: "תובענה הבאה להיתנגד לשימוש בסמכויות הנתונות לפי פקודה זו לענין מינויו של קצין מישטרה בכיר, קביעת שוטר לתפקיד, העברתו מתפקיד לתפקיד או ממקום למקום בתפקיד, העלאתו בדרגה או הורדתו מדרגתו, השעייתו מתפקידו, פיטוריו מן החיל, הארכת שרותו מחמת שעת חרום, עסוקו בעבודה מחוץ לתפקידיו במסגרת המישטרה, או שיחרורו מן השרות – לא תיחשב כתובענה הנובעת מיחסי עובד ומעביד לענין סעיף 24 לחוק בתי הדין לעבודה, תשכ"ט-1969.

עוד טענה הנתבעת כי בהתאם לפסיקה, עינייני כוח אדם בגופים הירארכיים מיוחדים כגון המישטרה, מסורים לשיקול דעת הרשויות המוסמכות ומידת ההתערבות של בית המשפט בעניינים אלו מעטה.

בחישוב תקופת ההתיישנות לא יבוא במנין הזמן שבו התובע לא היה מסוגל לדאוג לעניניו מחמת ליקוי נפשי או שיכלי, זמני או קבוע, ולא היה עליו אפוטרופוס; היה עליו אפוטרופוס, לא יבוא במנין הזמן שבו טרם נודעו לאפוטרופוס העובדות המהוות את עילת התובענה".

הנחיות פרקליט המדינה הנחיה מספר 16.8 – בדבר העלאת טענת היתיישנות על ידי המדינה, שצירף ב"כ התובע קובעות כי "ככלל, ובתאום על הלישכה המשפטית של המשרד הממשלתי הנוגע בדבר, יטען להתיישנותה של התביעה (סעיף 6)". עוד נקבע כי כאשר סבר פרקליט כי אין זה ראוי או צודק, בנסיבות העניין, להעלות טענת היתיישנות או לעמוד עליה "יפנה אל פרקליט המחוז לקבלת אישור לויתור על הטענה" (סעיף 7).

...

יש לדחות את התביעה על הסף מחמת התיישנות.

סוף דבר הבקשה לסילוק על הסף מתקבלת גם בשל השתק עילה וגם מחמת התיישנות.

טענות הנתבעת בדבר היעדר עילה, היעדר סמכות עניינית, השתק פלוגתא, כפל פיצוי ושיהוי נדחות.

בתוך כך הצהירה: "לשאלת בית-המשפט אם אני רואה אותו גם אחראי לסיטואציה פה, אני משיבה - שכן. מי שהניח לפניי את העסקה ועשה את מירב הפעולות והביא לי אינפורמאציה ושסמכתי עליו בעצם, כל מה שעשיתי זה בהסתמכות עליו כאחי שמה שאני עושה דרכו, איתו, בהנחייתו, אין בו שום דבר לא בסדר, אין בו שום דבר לא חוקי או לא נכון" [עמ' 200 ש' 10-7].

(ז) מרום הייתה מודעת לסימני השאלה שעוררה היתנהלותה כבר בעת מתן תצהירה הנוכחי, ובו תלתה אותה במצוות הנימוס: "עלי לציין, כי קרן בתאן לא ביקש ממני להגיע אל הבנק, אולם אני סברתי, כי מן הנימוס הוא, כי אם אני יודעת כי המנוחה נימצאת בסניף הבנק שלי, עלי להגיע אליו גם כן" [סע' 7.6 ב-ת/2].

יחד עם זאת הוא סייג אמירה זו בהתייחסו לנושא השיחה: "התקף פסיכוטי יכול להיות קל ויכול להיות חמור. בהתקף פסיכוטי קל כשמדברים עם האדם אפשר לא לראות שהוא בהתקף פסיכוטי עד שמגיעים לנושא הפסיכוטי. כאשר המצב הפסיכוטי הוא חמור, ניתן להגיע למצב שאי אפשר להבין את הדיבור של האדם כי המחשבה כל כך לא מאורגנת שמילה לא מתחברת למילה ובאמצע יש את כל האפשרויות. יש אדם שייכנס ויתנהג בצורה לא תואמת, כלומר יבוא לבית משפט בבגד ים. [...] יכול להיות אדם שידבר דברים לא הגיוניים. [...], כל האפשרויות קיימות. לעיתים ניתן לראות את זה במבט ראשון ולעיתים זה דורש בדיקה מעמיקה כדי לבחון אם אדם פסיכוטי. במבט ראשון זה אומר שכל אדם יגיד שהוא משוגע, תראה איך שהוא מיתנהג" [עמ' 375 ש' 30 עד עמ' 376 ש' 8].

ביטוי לכך ניתן בהוראת סעיף 8 בחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות (להלן חוק הכשרות), אשר מורה כך: "אדם שמחמת מחלת נפש או ליקוי בשכלו אינו מסוגל לדאוג לעניניו, רשאי בית המשפט, לבקשת בן-זוגו או קרובו או לבקשת היועץ המשפטי לממשלה או בא כוחו, ולאחר ששמע את האדם או נציגו, להכריזו פסול-דין". הכרזה על אדם כפסול דין טומנת בחובה פגיעה קשה בחרותו וביכולתו לנהל את ענייניו באורח עצמאי; טמונה בה מניה וביה חריגה מן הכלל הרחב, שמורה כי "כל אדם כשר לפעולות משפטיות, זולת אם נשללה או הוגבלה כשרות זו בחוק או בפסק דין של בית משפט" [שם, בסע' 2].

כשמגיעה ללשכה המשפטית במשרד הרווחה פניה של עו"ס ברשות המקומית שמטרתה מינוי אפוטרופוס לאדם – כפי שנעשה לגבי מוזר, הבדיקה שנעשית בלישכה המשפטית מכוונת לעצם קיומה של עילה בדין למינוי אפוטרופוס בהתאם לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות; מטרתה לבחון כי מי שמבקשים למנות לו אפוטרופוס חסר יכולת לדאוג לענייניו ולנהל אותם.

...

על-רקע הדברים הללו בא בית-המשפט לכלל דעה כי "בנסיבות אלה, לא ניתן בשום פנים ואופן לקבוע כי מתקשר סביר במעמדה של מרום, שהנתונים הללו מצויים ברשותו, יכול היה להגיע למסקנה כי המבקשת גמרה אומר למכור למרום את הדירות, כפי שעשתה" [שם, פסקה 50].

גם תביעת הנזיקין שהגישה מרום נגד שפר נדחית במלואה.

תביעתה של מרום נגד קופת-החולים נדחית במלואה.

תביעתה של מרום נגד המדינה – הנתבעת 4, נדחית במלואה.

סעיפים 1 ו – 2 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, תשכ"ב – 1962 קובעים כך: "כל אדם כשר לזכויות ולחובות מגמר לידתו ועד מותו וכל אדם כשר לפעולות משפטיות, זולת אם נשללה או הוגבלה כשרות זו בחוק או בפסק דין של בית משפט". הוראות אלו מתיישבות עם סעיף 26 לחוק הירושה, בדבר הכשרות לרשת, הקובע: "צוואה שנעשתה על ידי קטין או מי שהוכרז פסול-דין או שנעשתה בשעה שהמצווה לא ידע להבחין בטיבה של צוואה – בטלה". "הגבלת כשרות זו, הנובעת מחוסר היכולת להבחין בטיבה של צוואה, אין עניינה בסטאטוס של המצווה אלא במצבו הנפשי והגופני בשעת עריכת הצוואה. סטאטוס של קטינות או פסלות מביא לבטלות הצוואה, גם אם הקטין או פסול הדין ידעו להבחין בטיבה של צוואה. ואילו בעניינינו הצוואה תהא בטלה, רק אם יוכח - בעדות רפואית או אחרת - כי המצווה לא ידע להבחין בטיבה של הצוואה. נטל השיכנוע בעיניין זה מוטל על הטוען לחוסר כשרות זו...... חומר הראיות צריך להתייחס למועד עריכת הצוואה. על כן תקפה צוואה, שנעשתה בתקופה, שבה ידע המנוח להבחין בטיבה, גם אם לפני כן ולאחר מכן השתנה המצב". (ראה: ע"א 851/79 בנדל נ' בנדל, לה (3) 101 {פמ"מ – 29/4/1981} {להלן: "עניין בנדל"}).

עוד בעיניין זה, כדבריו של הנשיא א. ברק (כתוארו אז) בעיניין "בנדל": "לא ידע להבחין בטיבה של צוואה מהו? ביטוי זה לא הוגדר על-ידי המחוקק, ואין זה רצוי, כי אנו נקבע בו מסמרות. המחוקק קבע אך הנחיה כללית, אשר מטרתה לבחון, אם המצווה היה מודע למהות מעשיו ותוצאותיהם. בהקשר זה ניתן לקחת בחשבון את מודעותו של המצווה לעובדה שהוא עורך צוואה, את ידיעתו על דבר הקף רכושו ויורשיו, ואת מודעותו לתוצאות עשיית הצוואה על יורשיו... המשקל, שיינתן לשיקולים אלה ואחרים, הוא דבר המשתנה מעניין לעניין, על-פי נסיבותיו של כל מקרה ומקרה." לצורך שלילת הכשרות לא די בהעלאת ספקות בלבד, רמת ההוכחה אינה עניין של מה בכך.

המתנגדת לא עתרה למינויו של מומחה רפואי לבחינת מצבו של המנוח לצוות ולהבין טיבה של צוואה, במועד בה נערכה.

· מיסמך קבלה רפואית מיום 10/8/2016, המעיד כי המנוח אושפז ביום 8/8/2016 על רקע "כאבים, נפיחות והפרשה בכף רגל שמאל". · סיכום אישפוז מיום 21/9/2016 – על רקע "נפיחות בכף שמאל". · מיסמך מיום 4/8/2021 מבית החולים איכילוב, בו צויין "עצמאי /ללא תלות". · מיסמך מיום 22/2/2022 מהמרכז הרפואי לבריאות הנפש אברבנאל המעיד כי המנוח אינו מוכר להם ולא אושפז במוסד זה. לא מצאתי במסמכים אלו כל ראייה אשר יש בה להעיד על העדר כשירות המנוח ו/או ליקוי רפואי ממנו סבל אשר מעיד על בעיה כלשהיא בתפקודו, בעצמאותו, כל שכן מיגבלה שכלית/הכרתית.

מכאן מתבקשת המסקנה כי המנוח לא בודד מן הסביבה או נותק מאלו שחפץ להיות בקרבתם ואין די בטענת המתנגדת בעיניין זה, וסבור אני כי מבחן זה אינו תומך בטענה לפיה עריכת הצוואה לוקה בהשפעה בלתי הוגנת מצד המבקשים על המנוח, שכן המנוח לא היה מנותק מסביבתו ולא היה תלוי תלות מקיפה ויסודית במבקשים, גם לא באדם אחר.

בכל מקרה, המנוח לא הדיר את משפחתו בצוואת 2013, שכן כבר בצוואת 2011 לא הוריש להם דבר, ובכלל זכותו של מוריש לנשל מעזבונו כל אדם בהתאם לעיקרון חופש הציווי ויש לכבד את צוואתו.

...

סבור אני כי מדובר בניסוח הנקוט כעניין שבשגרה על ידי עו"ד כהן ולא תנאי אותו הציב המנוח.

הא ותו לא. סוף דבר בנסיבות העניין ומן הטעמים כפי שפורטו בהרחבה בפסק הדין, אני מורה כדלקמן: ההתנגדות שהוגשה לצוואת המנוח מיום 29/9/2013 על ידי המתנגדת - נדחית.

ניתן בזאת צו לקיום צוואת המנוח מיום 29/9/2013, ואני קובע כי צוואה זו היא בת תוקף.

ככל שמדובר בטענה כי הצוואה בטלה ואין לקיימה בשל הפגם שבצורתה, קבעה השופטת המלומדת כי הצוואה אמנם לוקה בפגם משום שהעדים לצוואה, שעה שחתמו על כתב הצוואה המודפס, לא אישרו ולא ציינו את שנדרש מהם-שהמנוח הצהיר בפניהם, במעמד שבו חתמו חתימת אישור מצדם, שזו צוואתו.

הלכה זו, שהשתרשה מימים ימימה, מצאה את ביטויה בדברי השופט ח' כהן בע"א 869/75 הנ"ל, בעמ' 102, לאמור: "כללו של דבר: קו-היסוד של המחוקק בדיני צוואות אינו אלא מצוה לקיים דברי המת: כשרצונו של המוריש בדבר מה שייעשה בירושתו אחריו, בא לידי ביטוי בצוואה (כמשמעותה בסעיף 18 לחוק) ואין ספק באמיתותה של צוואה זו, כי אז אומדין דעתו של המצווה כדי שיקויים כל מה שהיה בדעתו וברצונו (סעיף 54(א) לחוק)...

אין זה משנה כלל ועיקר אם עובר לתאריך האמור לקה המנוח בשכלו וביכולתו לגבש החלטה, ואין זה משנה אם לאחר שערך את הצוואה הידרדר מצבו עד לאיבוד צלילות הדעת.

לכן, אין זה חשוב בעניינינו שבשנת 1965 ובמשך תקופה מסוימת בעבר היה המנוח בטיפול נפשי וגם אושפז בשל כך, כשם שאין זה חשוב ששנים לאחר שנחתמה הצוואה הידרדר מצבו עד שהיה הכרח למנות לו אפוטרופוס.

נהפוך הוא, במקרים רבים יש בחומר הראיות תימוכין לסברה שהצוואה משקפת רגשות חיבה וקרבה או הכרת תודה שרחש המוריש לאדם מסוים, בשל העזרה שהגיש לו זה בחייו או בשל הקרבה ששררה ביניהם, וזו הסיבה לכך שהוריש לאותו אדם, ולו בלבד, את כל רכושו עלי אדמות (ראה, למשל, ע"א 851/79, 160/80 הנ"ל, בעמ' 106).

כך, למשל, מקום שהיוזמה לעריכת הצוואה באה מהמנוח, ופרטי הצוואה נמסרו מפיו לנהנה כדי שיעבירם לעורך הדין אך בלי שנטל חלק כלשהו בגיבוש ההנחיות שניתנו לעורך הדין, ניתן לומר שתפקידו של הנהנה הצטמצם בפעולת שליחות גרידא, שאינה עולה לכדי נטילת חלק של ממש בעריכת הצוואה במובן סעיף 35 (ע"א 851/79, 160/80 הנ"ל, בעמ' 110).

...

על כן, כמסקנה המתבקשת ממצבו של המנוח במרוצת השנים, טוענים המערערים כי המנוח לא היה כשיר לערוך צוואה ולחתום עליה.

על כן, גם אם מקבלים אנו שנטל הראיה במקרה זה (בשל אותו פגם) היה על המשיב, הרי שעמד בו, ומששכנע שאין ספק שמדובר בצוואת אמת, הרי צדקה השופטת המלומדת, בסופו של דבר, כשראתה לקיים את הצוואה על-אף הפגם שבצורה, כפי שרשאית הייתה לעשות, הן על-פי החוק והן על-פי ההלכה.

השופטת המלומדת נתנה דעתה לכל טענה וטענה, לכל השגה והשגה, וקבעה עובדתית, על-פי המהימנות שרחשה לעדים ועל-פי התרשמותה ממכלול הראיות, שהצוואה נחתמה על ידי המנוח שעה שדעתו הייתה צלולה עליו והבנתו הייתה גלויה, ושהוא הורה את שהורה מרצונו הטוב והחופשי.

אין למצוא פגם במסקנה זו, המעוגנת בראיות, וניתן לאמצה.

נאמר על כך בדברי ההסבר לתיקון נוסחו הנ"ל של סעיף 68 בהצעת חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות (תיקון מס' 7), תשמ"ב-1982, בעמ' 209: "על פי סעיף 8 לחוק, אפשר להכריז כפסול דין אדם שמחמת מחלת נפש או ליקוי בשכלו אינו מסוגל לדאוג לעניניו. הגבלת סמכותו של בית המשפט לצוות על נקיטת אמצעים זמניים בלבד איננה מאפשרת לו להורות על ביצוע ניתוח דחוף בגופו של חולה נפש שמפאת מצבו הנפשי או השכלי אינו מסוגל לתת את הסכמתו לניתוח ואין לו אפוטרופוס, או שיש לו אפוטרופוס אך הוא מהסס מלתת את הסכמתו לכך ללא אישורו של בית המשפט.

הכלל הגדול שצריך להנחות את בית המשפט הוא, שאין אנו מוסמכים, ואין אנו רשאים, להבדיל באיזו צורה שהיא בערכו של האדם-בין עשיר לבין עני, בין שלם בגופו לבין בעל מום, בין בריא בנפשו לבין לקוי בשכלו.

ולשם כך, כאשר מבקשים למנות אפוטרופוס-"בודקין אדם נאמן ואיש חיל, ויודע להפך בזכות היתומים וטוען טענתם ויש לו כח בעסקי העולם, כדי לשמור הנכסים ולהרויח בהם" (שו"ע, חו"מ, רצ, ב [ו]).

...

ההכרעה בעניינינו צריך שתיפול, בסופו של דבר, על-פי המימצאים והנתונים שבפרשת הדברים שלפנינו.

אך אין בנימוק זה של האחיות-שאינו מעוגן בכל נימוק רפואי שהוא-כדי להביא למסקנה, שיש לקחת כליה מהבן, ללא ידיעתו וללא הסכמתו.

על-כן, יש לקבל את הערעור, כמוצע על-ידי חברי.

כמוהו אף אני סבור, כי בסוגיה חדשה וסבוכה זו הניצבת לפנינו, מן הראוי שנלך בדרך הזהירה, תוך מתן תשובה לשאלות הקונקרטיות המתעוררות ותוך ניסיון לגבש עמדה כוללת על בסיס הניסיון שהצטבר (ראה: ע"א 817/79, 818, 585/83, בעמ' 284; מ' לנדוי, "הלכה ושקול דעת בעשיית משפט" משפטים א (תשכ"ח-כ"ט) 292, 297).

השופט מ' בייסקי: הייתי שותף להחלטתנו מיום 10.12.87, כי דין הערעור להיתקבל, וכאז גם כעת הנני בדיעה, כי בנסיבות המקרה, כפי שפורטו ונשקלו בחוות-דעתו הממצה של המשנה לנשיא המכובד השופט אלון, לא נתקיימו כאן הוראותיו של סעיף 68(ב) לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות.

כמו חברי המכובד, השופט ברק, סבורני, כי לצורך העניין דנן די לנו להשתית החלטתנו על נסיבותיו של המקרה הספציפי כפי שנתבררו, בלי לקבוע עקרונות כלליים לגבי סיטואציות רבות ומגוונות הכרוכות בסוגיה סבוכה למדי, שלא התבררה לפנינו במלוא היקפה.