לטענת המערערת, ביום 5.12.18 נרשמה על הנכס משכנתא על סך 500,000 ₪ לטובתה, בהתאם להסכם הלוואה שנחתם בינה לבין היחידה ובנה (להלן – הלווים) מיום 26.11.18, במסגרתו התחייבו הלווים לפרוע את החוב בתוך 12 חודשים (להלן – הסכם הלוואה).
הנאמנת הוסיפה וטענה כי הן ממכתב ההתראה טרם נקיטת הליכים משפטיים, הן מבקשת הבצוע אשר הוגשה ללישכת ההוצאה לפועל לצורך פתיחת תיק מימוש המשכנתא, הן מתנועות החשבון בתיק ההוצאה לפועל והן מהנטען בתביעת החוב, עולה כי היחידה למעשה לא ביצעה ולו תשלום אחד על חשבון ההלוואה.
הנאמנת הוסיפה לטעון כי גם בהנחה שהיחידה אכן שילמה תשלום חודשי מופחת בסך 1,000 ₪ בעבור ריבית חלקית אזי הדבר עדיין מהוה הפרה של הסכם ההלוואה, מכך היה על המערערת לפעול לגביית החוב כבר במועד ההפרה (ולא להמתין עד לחודש 2021).
...
עוד צוין כי המערערת אף לא הציגה אסמכתאות לאותן הקלות אשר ניתנו באותה תקופה ללווים על ידי גופי מימון, וכן לא הוצג הסכם על סיוע שניתן ליחידה באופן פרטני עקב כך.
לאור כל האמור ביקשה הנאמנת להורות על דחיית הערעור וכן להורות כי ההכרעה בתביעת החוב מתאריך 12.5.22, בה אושר סך של 553,208 ₪, תיוותר על כנה.
דיון והכרעה
לאחר שבחנתי את טענות הצדדים ואת כלל המסמכים שהובאו לפניי מצאתי להורות על דחיית הערעור, ולהלן אנמק:
מידת ההתערבות של בית משפט בהכרעות נאמן - הלכה ידועה היא כי בית המשפט ינהג בריסון, תוך התערבות מצומצמת בפיקוח השיפוטי על הכרעות נאמן בתביעת חוב.
לאור זאת אני דוחה את גרסת המערערת גם בעניין זה.
סוף דבר:
הערעור נדחה, החוב למערערת יוותר בסך של 553,208 ₪.
