מימוש ימי מחלה ברשויות המקומיות

האם מהעובדה שעל העסקת המשיב לא חל חוק שעות עבודה ומנוחה, תשי"א – 1951 נובע כי הוא גם פטור מניה וביה מן החובה לדיווח על היעדרותו מחמת מחלה לצורך מימוש הזכאות לדמי מחלה ובהמשך לצורך הזכאות לפדיון יתרת ימי המחלה? לטעמינו, התשובה לשאלה זו שלילית.

במקרים בהם, מסיבות שונות ובמשך תקופה מסוימת, לא קיימים רישומים בדבר ניצול ימי מחלה, תנהג הרשות המקומית : - (א) במקרים כאלה על הממונה על הנושא ברשות המקומית, בשיתוף הממונה על המועמד לפרישה לגימלאות, והעובד עצמו לעשות מאמץ מירבי לאיתור רישומים בדבר ניצול ימי המחלה על ידי העובד.

...

משכך, דין הערעור שכנגד שהגיש המשיב - להימחק על הסף.

סוף דבר ערעור המדינה מתקבל בחלקו: לענין פדיון ימי המחלה – זכאי המשיב לסכום של 78,919 ש"ח, אשר יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.3.13.

בהתחשב בכך, שהערעורים עוררו שאלות הראויות לליבון, ומשמחדלי המועצה היוו תרומה לצורך בהכרעות נשוא הערעור – לא מצאנו מקום לחייב את המשיב בהוצאות בגין ערעור זה. ניתן היום, י' ניסן תשע"ט (15 אפריל 2019) בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.

נציין כי מרכז הכובד בדיון הוא בשאלה האם קיימת הצדקה עניינית לחלוקת האחריות בין העובד למעסיק להעדר רישום ב"זמן אמת"? בהקשר זה יש לבחון, למשל, האם המחדל היה אך ורק של העובד או שמחדלו של האחרון הצטרף למחדל המעסיק בניהול כרטסת היעדרות מפאת מחלה, כשבפועל מחדל המעסיק מעריכת כרטסת ימי מחלה עשוי להזין את מחדל העובד מדיווח על מימוש ימי המחלה "בזמן אמת". לטעמינו, במקרה כזה, האחריות להעדר רישום מפורט של ניצול ימי המחלה משותפת לעובד ולמעסיק, כיוון שהמעסיק לא ניהל את הכרטסת, והעובד לא דיווח.

לטענת התובע, יש לחשב את זכויותיו בהתאם להוראות חוקת העבודה לעובדי הרשויות המקומיות ובנגוד לנטען על ידי הנתבעות יש לחשב את משרתו על בסיס של 6 ימי עבודה בשבוע.

...

אחרית דבר לאור כל האמור, תשלמנה הנתבעות 1 ו-3 ביחד ולחוד לתובע כדלקמן: פדיון ימי מחלה בסך של 97,088 ₪.

תביעת התובע לפיצויי הלנה ופיצוי בגין הפרת חובת הרישומים – נדחית.

מנגד נדחית טענת הקיזוז של הנתבעות 1 ו – 3.

התובעת, ילידת אפריל 1963, גננת מרכזת במקצועה טוענת בתביעתה, בתצהירה ובסיכומיה כי היא גננת בעלת וותק רב, מעל 28 שנים (ומעל 35 שנים בתחום החינוך), בגן בו אירעה התאונה עבדה משנת 1996 או 1997 כאשר לבקשתה, בתקופת החופש הגדול בשנת 2014 בוצעו ע"י הנתבעת 1 (הרשות המקומית) עבודות שפוץ בגן ונבנו שתי מדרגות קטנות בפתח דלת הכניסה לגן, הדבר היה נראה לה מסוכן ולטענתה שאלה את העובדים במקום למה לא בונים מדרגה אחת רחוקה מספיק מהדלת, היא לא נענתה והניחה לנושא היות והיה עליה להכין את הגן לקראת קבלת הילדים עם פתיחת שנת הלימודים.

לטענתה עקב התאונה הפסידה 71 ימי מחלה, שיקומה היה ארוך ועד היום היא סובלת ממגבלות קשות שימנעו ממנה לממש תכנית לפתיחת גן פרטי לאחר פרישתה לגימלאות.

...

משכך, הנני קובע כי הנתבעות חבות כלפי התובעת יחד ולחוד, היות וחבותה של הנתבעת 1 כבעלת המבנה והאחראית על תחזוקתו וכמי שבצעה את עבודות השיפוץ ברורה, אבהיר כי אחריות הנתבעת 2 לא פחותה משום שהיא זו הקובעת את כללי בטיחות גני הילדים, מחזיקה מנהל אגף בטיחות ומוציאה חוזרי מנכ"ל בעניין זה אך לא יוצאת ידי חובתה בעצם הוצאת אותם חוזרים וחשוב מכך, היא המעבידה של התובעת והתובעת כאן התרשלה בכובע היותה עובדת הנתבעת 2 כפי שיובהר מיד בפרק האשם התורם.

אשר על כן הנני מחייב את הנתבעות, יחד ולחוד, לשלם לתובעת סך 3000 ₪ בצירוף שכ"ט עו"ד בסך 2340 ₪ כולל מע"מ ובצירוף הוצאות משפט כולל אגרה וחוות דעת (תשלום חלקי נוכח הפערים הלא מוצדקים, בגין חוות הדעת מטעם התובעת וחלקה בשכר המומחה מטעם בית המשפט) בסך 3,000 ₪ , הסכומים ישולמו תוך 30 יום שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד לתשלום בפועל.

בנוסף עתרה התובעת לחיוב המועצה בפיצויי פיטורים ובתשלום זכויות נוספות לפי חוקת העבודה לעובדי רשויות מקומית או בהתאם לתקשי"ר, ובהם דמי היסתגלות, מענק פרישה, תשלום שכר בגין חודשים הקיץ בגין אותם שנים בהם לא שולם רכיב זה, דמי הבראה, דמי חגים, פיצוי בגין ימי מחלה שלא נוצלו ועוד.

תכליתו של מוסד ההתיישנות היא "לתחום גבולות של זמן להגשת תובענות תוך יצירת איזון בין אינטרס הנתבע הפוטנציאלי לאנטרס התובע הפוטנציאלי ושמירה על עניינו של הציבור" (ע"א 6805/99 תלמוד תורה הכללי והישיבה הגדולה עץ חיים בירושלים נ' הועדה המקומית לתיכנון ולבנייה ירושלים, פ"ד נז(5) 433 (2003), וליצור שיווי משקל "בין פתיחת שערי בית המשפט בפני תובע לממש את זכותו המהותית, לבין הצורך החברתי לברר תביעות תוך זמן סביר ולהציב מחסום בפני תביעות שחלף זמנן" (ע"ע 393/05 זוהיר טהה - מקיאס בע"מ (10.1.05)).

...

לא שוכנענו שפיטורי התובעת בחודשי הקיץ במהלך חלק מתקופת העבודה עולה כדי הטעיה או העלמת עובדות.

לטעמנו, גם טענה זו דינה להידחות.

על יסוד האמור והמפורט עד כה, נדחית מחמת התיישנות התביעה בהתייחס לרכיבים הבאים: שכר עבודה בגין חודשי הקיץ בתקופה שבין השנים 1995 – 2001; דמי הבראה לשנים 1995 – 2001 ו- 2003; פיצוי חלף הפקדות לקרן השתלמות בגין התקופה שקדמה לחודש 6/12; דמי ביגוד לשנים 1995 – 2001; דמי חגים לשנים 1994 – 2001; פיצוי בגין הלנת שכר.

לטענת התובעים, הנוסחה המתייחסת לעובדי הרשות המקומית שהסדר הפנסיה שלהם הוא פנסיה תקציבית ולשם כך קיים הצורך לגבש נוסחה לערך פדיון הזכויות הצפוי במועד הפרישה, אולם בעניינינו מדובר על עובדי המועצה לענף הלול שאינם כלולים בהסדר פנסיה תקציבית אלא פנסיה צוברת ובנסיבות אלה, אין צורך לקבל נוסחה ביחס לפנסיה.

לאור עמדת הנתבע 2, לפיו התובעים זכאים למימוש זכויות לרבות ניצול ימי חופשה שנתית ומימוש ימי מחלה הרי שמדובר בהודאת בעל דין והמחלוקת מצטמצמת רק למחלוקת באשר לשמירת רצף הזכויות בין הנתבעות וכן לאיחוד והשלמה של קופות הפיצויים והגמל.

...

טען ב"כ התובעים כי יש לשלם לתובע מס 17 את מלוא הזכויות שלו לרבות פיצויי הלנה עד לחודש 2/21, המועד בו נמסרו לתובע 17 האישורים המתאימים על פי דין ובאיחור של כשנה – מקובלות עלינו בעניין זה טענות הנתבעת 1 לפיה העיכוב בתשלום זכויות תובע 17, נבעו מהדיונים מול משרד האוצר בקשר לחריגות השכר לכאורה ששולמו לו. כאמור בסופו של דבר התובע קיבל את התשלומים המגיעים לו אף על פי שלא הגיעו לסיכום עם הממונה על השכר, באותו השלב ומטעמים אלה אין מקום לפסיקת פיצויי הלנה.

לאור האמור, משמוצו המחלוקות בין הצדדים לפי כתב התביעה, אין מקום להמשיך לנהל ההליך ועל כן דין התביעה להימחק, תוך שמירה על טענות הצדדים אם תעלה מחלוקת בקשר לזכויות התובעים בהמשך.

למרות התוצאה, ומשהתרשמנו כי היה בהליך זה כדי להאיץ את הסדרת זכויותיהם של התובעים, אנו מורים לנתבעת 1 לשלם לתובעים סך כולל של 3,000 ₪ כהשתתפות בהוצאותיהם ובשכ"ט בא כוחם, בתוך 45 יום.