על כורחך אתה אומר כי כל עוד לא שונתה הילכת שטיינמץ על ידי בית המשפט העליון, וזו עומדת בתוקפה, יש לילך לאורה, קרי: הבנק אינו יכול לעשות מלאכתו קפנדריא, שכן המישכון על זכויותיהם החוזיות של המבקשים מקנה לו אפשרות לממשו אם בדרך של מכירת אותן הזכויות החוזיות, אם בדרך של כניסה בנעלי המבקשים לצורך שכלול הזכויות לכדי קניין, והמרת המישכון למשכנתא, אך לא בירידה ישירה לדירה.
...
בית משפט קמא קבע:
"לאחר ששבתי ועיינתי בפסק דין שטיינמיץ ובפסיקה שבאה בעקבותיו, מקובלת עלי ההבחנה שעושה הרשם בין העובדות שבבסיס הפסיקה לבין אלו שכאן. אכן בפסיקה האמורה היה גורם שלישי בעל אינטרסים בנוסף לממשכן ולבעל המשכנתא וזה מה שעמד בבסיס פסק הדין בפרשת שטיינמיץ, אשר לא ניתן להתעלם ממנו. בענייננו אין גורם שלישי כלשהו הטוען לזכות בנכס או שיש לו עניין בהליך המימוש או בדרך המימוש".
הבקשה
המבקשים עותרים למתן רשות ערעור על פסק דינו של בית משפט קמא, אף שעסקינן בגלגול שלישי, משלטענתם ההלכה המחייבת שנקבעה בהלכת שטיינמץ אינה מכירה באבחנה שננקטה ע"י בית משפט קמא, ועת לזכות הבנק לא רשומה משכנתא, כי אם רק משכון ברשם המשכונות, הרי אף שהסכם המכר שריר וקיים, ואף שהמוכר אינו טוען לזכות בדירה או לחוב בגינה, עדיין אין הבנק רשאי לעשות קיצורי דרך ולרדת ישירות לדירה, להבדיל מזכותו לממש את זכויותיהם החוזיות של המבקשים.
סיכומו של דבר, שאני דוחה את עתירתו של הבנק להצהיר כי הוא זכאי לרדת במישרין אל מחצית הזכויות בבית" (פסקות 35-45 לפסק הדין).
יחד עם זאת אני סבור, כי הגיעה העת להרחבת החריגים שנקבעו באותה פסיקה לכלל האמור.
עידית ברקוביץ, שופטת
התוצאה
ניתנת למבקשים רשות לערער והערעור מתקבל.
