בית-המשפט שם דן בטענה של תשלום פיצויים על יסוד התחייבות עצמית שצורפה לבקשה לצוו מניעה, תוך שציין כי בסוגיה זו חל שינוי בחודש ספטמבר 2001, עם הכניסה לתוקפו של תיקון לתקסד"א, בדבר סעדים זמניים, תיקון 6, ופסק כי:
" דעתי היא כי צדק בית-המשפט המחוזי בהנחתו כי ההיתחייבות העצמית של חברת אריאל היא בלתי מסויגת ואינה דורשת תנאים נוספים מעבר לדחיית תביעתה העיקרית. יש לזכור כי התביעה אינה מתבססת על עילה של רשלנות אלא על התחייבות עצמית, שיסודה הן בסמכותו הטבועה של בית-המשפט, הן באוטונומיית הרצון של בעל-דין. מבחינה עניינית, ההיתחייבות העצמית היא בבחינת קבלת סיכון לתשלום פיצויים במקרה של כשלון התביעה. כפי שציין בית-המשפט המחוזי, בעל-הדין מקבל על עצמו את הסיכון הנזכר, ועליו לשקול בעת בקשת צו-המניעה הזמני אם מוכן הוא לקבל על עצמו סיכון זה. כאמור, התחייבותו אינה מותנית בכל גורם אחר לבד מדחיית התביעה שבמסגרתה ביקש את צו-המניעה הזמני. מובן מאליו, כי אם חושש בעל-דין לקבל על עצמו את הסיכון הנזכר, , עליו להסתפק בבירור התביעה ללא סעד זמני... בשולי הדברים אציין כי בהסדר החדש בתקנות סדר הדין האזרחי צירוף ההיתחייבות הוא דרישה מוקדמת להוצאת סעד זמני. ראה תקנות 364 ו-365 לאחר התיקון. נראה כי גם על-פי ההסדר החדש, מימוש ההיתחייבות העצמית לתשלום פיצויים אינו מותנה בנסיבות קבלת הצוו הזמני, להבדיל מחילוט הערבון".
ובאשר להקף הנזק המכוסה על פי אותה התחייבות המצורפת לבקשה לצוו מניעה זמני, פסק בית המשפט כי:
"לטעמי, יש להחיל כאן את מבחן הצפיות, העומד ביסוד האחריות החוזית. כלומר, בפרפרזה לסעיף 10 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א – 1970, בעל ההיתחייבות אחראי לנזק שניגרם לבעל-דינו עקב צו-המניעה שראה בעל ההיתחייבות או שהיה עליו לראותו מראש בעת הוצאת הצוו כתוצאה מסתברת של הצוו...".
ברע"א 9308/08 אורן אלול ואח' נ' רינה רביב ואח' (21.4.09), נפסק כי:
"הנתבע זכאי לפצוי על הנזקים שנגרמו לו כתוצאה מהצו הזמני בכל מקרה שבו הופסקה התובענה או פקע הצוו מסיבה אחרת (365(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי). נעיר, כי המקרה האופייני של פקיעת סעד זמני הוא משנדחית התובענה. הזכות לפצוי אינה מותנית בקביעה כי הגשתה של הבקשה לסעד הזמני הייתה בגדר היתנהגות רשלנית או בבחינת חוסר תום לב. בעל דין המבקש סעד זמני נוטל על עצמו את הסיכון כי אם יינתן הסעד ואם יתברר בסופו של ההליך כי התובענה נדחית, הוא יישא בנזקים שנגרמו עקב הסעד הזמני. זאת, גם אם על פי הנתונים שהיו ידועים בזמן הגשת הבקשה לסעד זמני הייתה הבקשה סבירה וראויה (ראו, עניין אריאל, עמ' 622-621)... באשר להקף החיוב בגין ההיתחייבות העצמית נקבע בפסיקה, כי יש לפעול על פי מבחן הצפיות הנהוג בדיני החוזים והקבוע בסעיף 10 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה)... היינו, ההיתחייבות העצמית מכסה נזקים שנגרמו על ידי הצוו הזמני ושנצפו או שניתן היה לצפותם כתוצאה מסתברת של הצוו בזמן נתינתו...".
(ראה גם: רע"א 237/16 אסולין רבקה ואח' נ' כהן שלמה ואח' (14.3.16)).
לאחר עיון בטענות הצדדים ובפסיקה דלעיל, הגעתי למסקנה שהנתבעים מחויבים לפצות את התובעים על נזקיהם, ואשר נגרמו כתוצאה מצו המניעה הזמני על גלגוליו השונים, שאסר עליהם לממש את זכותם החוקית ולבנות צימרים על פי ההיתר שהיה בידם, ואנמק;
הפסיקה אליה הפנה ב"כ הנתבעים בסיכומיו, ואשר אוזכרה לעיל, אינה רלוואנטית לענייננו, שכן יש לאבחן מקרה בו נתבע נזק עקב סעד זמני אשר ניתן בטרם נשמעו ראיות הצדדים ובערבו של יום ניתן פסק-דין אשר מבטל את הסעד הזמני, ממקרה בו נגרם נזק מביצועו של פסק-דין בר תוקף שבוטל בערכאת העירעור.
...
איני מקבלת את טענות התובעים, כי האמור במכתב המומחה דלעיל קיבל תוקף של החלטה.
לסיכום, אני מקבלת את התביעה בחלקה ומורה כדלקמן:
בגין הנזקים של מניעת רווחים והתייקרות עלויות ההקמה, אני מחייבת את הנתבעים ביחד ולחוד לשלם לתובעים פיצוי בסך 423,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 17.9.16 ועד יום התשלום בפועל.
אני מורה לנתבעים להרוס ולסלק על חשבונם את הסככה שגולשת לשטח נחלה מס' 39 בגודל הפלישה של 45 מ"ר תוך 60 ימים מהמצאת פסק דין זה. במידה והנתבעים לא יפעלו כאמור במועד שנקבע, יהיו רשאים התובעים לסלק את חלק הסככה הפולש לנחלתם בעצמם או באמצעות מי מטעמם, על חשבון הנתבעים.
