כיון שבני הזוג לא עמדו בתשלומים, פעל הבנק למימוש הדירה, וזו נמכרה ביום 25.7.16 ע"י כונסת נכסים שמונתה לצורך כך.
המערערת טענה שהיא נתנה לבני הזוג הלוואה במזומן בסך 165,000 $ לרכישת הדירה, ועל כן היא זכאית לקבל את חלקה של החייבת מתוך התמורה שהתקבלה ממכירת הדירה, תוך שהיא מסתמכת על הסכם הלוואה שנערך ביום 6.12.96, בו התחייבו בני הזוג להחזיר לה את כספה עם מכירת הדירה.
אולם בבדיקת מהות הדברים, נראה כי היתנהלות החייבת לבדה אינה מספיקה כדי לתמוך ולהוכיח את תביעת החוב של המערערת, ובמה דברים אמורים:
הסכם הגירושין בין בני הזוג קובע כי המערערת נתנה את הסכמתה למחיקת המשכנתא כדי לאפשר את מכירת הדירה, והסכמתה נרשמה כחלק בלתי נפרד מההסכם.
...
לאור כל האמור לעיל, משנמצא כי המערערת לא הוכיחה את תביעת החוב שלה במסמכים או ראיות מספקים, משקיימים ספקות משמעותיים לגבי נסיבות ואופן יצירת המשכנתא, לצד התמיהות והסתירות שעלו מגרסת המערערת, נוכח התרשמות הנאמן מהצדדים וההלכה באשר להתערבות רק במקרים חריגים ובצמצום, הרי שדין הערעור להידחות.
אשר על כן, הערעור נדחה.
המערערת תשלם את הוצאות הערעור בסך 3,500 ₪, שיהוו חלק מהוצאות ההליך, ללא קשר להוצאות שנפסקו או ייפסקו על פי התקנות.