מימון מקוואות גם לרפורמים

העותרות הוסיפו, בהמשך להערות בית המשפט בדיון, כי החשיבות הנודעת לאספקתם של שירותי דת, שאינם ניתנים במסגרות הציבוריות המעניקות שירותי דת אורתודוכסיים בלבד, הוכרה למעשה כבר במספר תחומים, כדוגמת מימון משכורות של רבנים רפורמיים וקונסרבטיביים בחלק מהרשויות המקומיות, מתן שירותי טבילה במקוה למתגיירים בגיור הרפורמי והקונסרבטיבי, מימון שירותי דת לעדה הקראית ומימון קבורה אזרחית.

...

ואולם, סבורני כי טיעון עקרוני זה אינו יכול להצדיק את הסירוב לממן את השירות הפרטי במקרה דנן.

אשר על כן, ובהינתן הצטברותם של הטעמים שלעיל, אני מסכים עם מסקנתה של השופטת דפנה ברק-ארז לפיה דין העתירה להתקבל בנסיבות המקרה דנן.

ואולם, משניסיונות אלו לא הבשילו, אין מנוס מלהכריע בעתירה שלפנינו.

לאחר ביצוע ההפקעה החלה הערייה לפעול בשני מישורים – האחד, קבלת היתר בנייה להקמת המקוה, והשני, קבלת סיוע במימון הקמתו מן הועדה הבינמשרדית לפיתוח מבני דת. באותה עת, פעולותיה של הערייה עלו יפה במהירות יחסית, כך שכבר באותה שנה שבה הסתיימו הליכי ההפקעה, שנת 2001, אושרה לעירייה מסגרת תקציבית בגובה של כ-1.78 מיליון שקלים להקמת המקוה ואילו בשנת 2003 ניתן לה היתר בנייה.

...

על כן, בסיכומו של דבר, אני סבורה כי הצטברותם של הפגמים בהתנהלות העירייה במקרה זה, ובכלל זה הזמן שחלף מאז ביצוע ההפקעה, הפערים בין היקף השטח שהופקע לבין היקף השטח הנדרש, העובדה שאין מדובר בפרויקט הכרוך במורכבות תכנונית של ממש; והיעדרן של פעולות ממשיות לקידום הקמת המקווה – מוליכה למסקנה המחייבת את ביטולה של ההפקעה בשלב זה. לא למותר לחזור ולהזכיר כי ביטול ההפקעה איננו סעד "הרמטי" מבחינת אפשרות הפעולה של הרשות בהמשך, בהתחשב בכך שייעודו הציבורי של המקרקעין נשמר (ראו: עניין רויכמן, בפסקה 8; עניין שמוחה, בפסקאות 46-45).

נוכח כל האמור לעיל, אציע לחבריי לקבל את הערעור ולהורות על ביטולה של ההפקעה.

הקצאת חלקה 219 למטרת מקווה נקבעה בשנת 1998 ואם היה מקום להשיג על כך היה צריך לעשות זאת אז. טענות אלה נדחות מחמת שיהוי רב. אינני רואה טעם התערבות של בית המשפט בשיקול התכנוני של שימוש בשטח המופקע לתכלית של מקווה טהרה.

הנאשם מסר, כי פעל במטרה להשיג מימון להתמכרותו מבלי לחשוב על השלכות מעשיו ואלו פגעו במשפחתו.

עם זאת לנאשם צפויה ההתמודדות יומיומית בעתיד על רקע הבעיה המרכזית, שעמדה בתכנית הטיפול, ובית המשפט מקוה כי הנאשם ישכיל לשמור עצמו לבל ימעד, יפיק תועלת מהכלים שרכש לצורך התפתחותו האישית, ישתף וייעזר בבני משפחתו התומכים ובגורמי הטיפול הקהילתיים, ככל שיזדקק, ויחתור להישגים נוספים בנושא החובות, תחום התעסוקה וההכשרה המקצועית.

...

למרות כל האמור לעיל, אין לראות את כל שרשרת האירועים כמסכת עבריינית אחת של מעשים ועבירות [ עיין ע"פ 4910/13 ‏אחמד בני ג'אבר נגד מדינת ישראל ].

ובעמוד 23 החל משורה 8: אתה הבטחת בשלב מסוים לתובעת שיהיה מיכרז לתפקיד לפני שהיא תעזוב לא הבטחתי לה שום דבר, אמרתי שאני מקוה שהבעיה תיפתר עד שאפרוש כי הייתי צריך לפרוש ב 2016 וזה הוארך בגלל סיבות אחרות.

בעיניין זה מקובלת עלינו עדותו של ד"ר דוידזון: "מנהל בית חולים מחויב בין החובות שלו לחובת האתיקה וכללי משרד הבריאות וגם לעמוד בתקנות התקציב ולא להיכנס לגירעון. אם הייתי מראה שאני מבקש לממן את התקן והגירעון היו מביאים אותי לועדת חריגים ולא מאשרים את העניין, אז למה לעשות שוב שטות?" (עמוד 22 שורות 26 -28).

...

מכל מקום, לאחר ששמענו את כלל העדים ועיינו בכלל הראיות, איננו סבורים שמדובר בהבדל שיש בו לשנות את המסקנות שתוארו לעיל.

משהגענו למסקנה כי דין התביעה להידחות לגופה, לא מצאנו להידרש לטענות הצדדים בנושא ההתיישנות והשיהוי, לרבות השאלה מה המועד ממנו יש למנות את מירוץ ההתיישנות.

סוף דבר – התביעה נדחית.

הזכויות בדירה נרשמו ע"ש שני הצדדים בחלקים שוים (ת/ 1), ומימון הרכישה בסך של 1,015,000 ₪ או 1,080,000 ₪ מקורו בהון עצמי בסך של 300,000 ₪, ומהלוואה מובטחת במשכנתא בסך של 715,000 ₪ שנלקחה מבנק דיסקונט למשכנתאות בע"מ בימים 17.7.2009 ו - .

- בני אותה דת, נערכו שני טקסי חתונה: ביום 25.7.2008 חתונה רפורמית יוקרתית בישראל בה הישתתפו מוזמנים רבים (לפחות 160 איש - עמ' 49 , ש' - 17 ) רובם המכריע - , מצד התובעת (עמ' 49 , ש' 24 ; סעיף 3 לתצהיר ד"ר ק.י; סעיף 3 לתצהיר ד"ר ט.י; - סעיף 3 לתצהיר גב' ג'; סעיף 7 לתצהיר האחיינית); ביום 18.3.2009 חתונה אזרחית בגיאורגיה.

ת: הכוונה שלי הייתה באותו רגע שאנחנו קנינו את הדירה זה היה כמה חודשים אחרי שהתחתנו ושנינו נעבוד וכמו שכל זוג שמתחתן מקוה לו" בגיאורגיה הכוונה שלי הייתה שנחייה חיים משותפים וארוכים ביחד.

...

הנתבע טוען בין היתר כדלקמן: דין התביעה להידחות על הסף מחמת מעשה בית דין נוכח פסק דין מיום 26.10.2015 והחלטה מיום 5.4.2017 בתמ"ש - 07- 15 ופסק דין מיום 7.1.2018 בה"ט 19152- 11- יש לדחות על הסף את החלק המתייחס לדירה ו/או חלוקת תמורתה נוכח תקנה 101 (א)( 3) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984 בשל שימוש לרעה בהליכי משפט וכן חוסר תום לב קיצוני.

לאור כל האמור לעיל אין אפשרות לקבל את טענתה של התובעת.

סוף דבר לפיכך אני קובעת כדלקמן: הנכסים (דירה, זכויות סוציאליות/ פנסיוניות ע"ש הצדדים, זכויות בחשבון משותף בבנק דיסקונט, למעט תכנית חסכון) שנצברו לצדדים ו/או מי מהם בתקופה XX ' מס מיום 25.7.2008 עד יום 6.6.2014 יאוזנו בין הצדדים, בחלקים שווים.

הנתבע ישלם לתובעת את הסכום האמור בסעיף 135 לעיל בתוך 30 יום, אחרת ישא הסכום ריבית והפרשי הצמדה כחוק ממועד החיוב ועד מועד התשלום בפועל.