מימון ממשלתי לגני חב"ד

בבג"צ 8437/99 רשת גני חב"ד נ' שר החינוך, פ"ד נד (3) 69, 84 (2000) צוין כך: "כל ילד ונער בישראל - ואלה הם בעלי-הזכות האמתיים - יכול וזכאי לקבל במוסדות-החינוך הרישמיים חינוך חינם ושוה לכלל ילדי ישראל. ואם בוחרים ילדים או נערים - המדקדק יאמר: אם בוחרים הוריהם של ילדים ונערים - ביודעין ובכוונת-מכוון, לקבל חינוך שלא במוסדות רישמיים של המדינה אלא במוסדות מוכרים לא רישמיים, אמנם זכאים הם לעשות כן, אך במקרה זה לא יישמעו בטענת אפליה בנושא של מימון (כמובן, בכפוף לכללים הרגילים של המשפט המנהלי)..." (השופט-כתארו אז-חשין).

ועוד: "חובת המדינה לספק חינוך חינם מתמצה בכך שהיא מעמידה לרשות הציבור את הזכות ללימוד במוסדות החינוך הממלכתיים. אין על המדינה חובה לממן מהקופה הציבורית את מוסדות החינוך שאינם רישמיים ...הורים הבוחרים לשלוח את ילדיהם למוסד חינוך שאינו ממלכתי, מקבלים על עצמם, בתוך כך, את נטל מימונה של בחירה זו, ולא קמה להם זכות לידרוש מימון ממשלתי, כאשר פתוחה בפניהם האפשרות לזכות בחינוך ממלכתי חינם. אף על פי כן, בהסדרים שונים, קבע המחוקק הישראלי קריטריונים להכרה ולתמיכה ממשלתית גם בתקציבי מוסדות החינוך שאינם רישמיים, על סוגיהם השונים...". (בג"צ 7426/08 טבקה משפט וצדק לעולי אתיופיה נ' שרת החינוך פרופ' יולי תמיר (2010), פסקה 26 (השופטת פרוקצ'יה); וראו גם פרוטוקול הדיון בוועדת החינוך, התרבות והספורט מיום 11.11.13).

...

כך או אחרת, התוצאה היא כי במקרים בהם הרשות מתנערת מחובתה, נוצר מרווח מחיה למוסדות הפרטיים.

לבסוף אשר לטענה כי המשיב הפר את חובת ההיוועצות, הרי משזו הועלתה לראשונה בעיקרי הטיעון וכיון שלמשיב לא ניתנה הזדמנות להתייחס אליה, לא מצאנו להידרש לה. מימון החינוך במשפט העברי ל"א ד"ר מ' ו****, ראש תחום המשפט העברי במשרד המשפטים, מתאר בנייר עמדה שהוגש לועדת החוקה חוק ומשפט בכנסת ("הזכות לחינוך במשפט העברי") את הניצנים הראשונים למיסוד מערכת החינוך בתולדות ישראל בתקופת בית שני, ולהפיכת החינוך לנושא שגם הציבור נוטל עליו אחריות, מעבר לחובת היחידים.

לאחר עיון באנו לכלל מסקנה, כי ראוי לעשות צו החלטי, לפיו יושבו לעותרים 70% מן הכספים שקוצצו לשנת תשע"ד (אנו ערים לכך שהמשיב הודיע על כוונתו להשיב 50%).

הפיילוט נערך בכל בתי הספר היסודיים בעיר ובמימונו הישתתפו הממשלה, העותרת, הורי התלמידים וכן העמותה לתפנית בחינוך מיסודה של קרן סקט"א רש"י – עמותה פרטית שהיא המשיבה 5 בעתירה שבפניי.

מכל מקום, ההבחנה האמורה בין המוסדות השונים היא שעמדה בבסיסה של ההלכה שנפסקה בפרשת גני חב"ד ולעת הזאת לא קמה עילה לעריכת דיון נוסף בהלכה זו, שקנתה לה שביתה בשיטתנו (ראו: בג"ץ 4363/00 ועד פוריה עלית נ' שר החינוך, פ"ד נו(4) 203; בג"ץ 8186/03 קרן החינוך למען בתי הספר תל"י נ' משרד החינוך (טרם פורסם); בג"ץ 306/05 סיעת המפד"ל בכנסת נ' ממשלת ישראל (טרם פורסם)).

...

בתגובת המשיבים לעתירה לקיום דיון נוסף נטען כי דין העתירה להידחות.

לאחר שעיינתי בעתירה ובתגובה לה הגעתי למסקנה כי דין העתירה לעריכת דיון נוסף בפסק הדין להידחות.

אשר על כן, העתירה נדחית.

לעניין המימון ההבחנה היא ברורה וחדה: "...שאלה זכאים למימון מלא מתקציב המדינה ואלה אינם זכאים למימון מכוח חוק" (פרשת גני חב"ד, פיסקה 15).

מוסד ציבור הוגדר כ"גוף שאינו מוסד ממוסדות המדינה הפועל למטרה של חינוך תרבות דת מדע אומנות רוחה בריאות ספורט או מטרה דומה" סעיף 3א'(ד) קובע כי: "הסכום שנקבע בסעיף תקציב לסוג של מוסדות ציבור יחולק בין מוסדות ציבור הנמנים עם אותו סוג לפי מבחנים שוויוניים". סעיף 3א'(ה) משלים את סעיף ד' ומגדיר את הפן היישומי לעניין זה: הממונה על סעיף התקציב יקבע בהתייעצות עם היועץ המשפטי לממשלה מבחנים שוויוניים לחלוקת הסכום שנקבע באותו סעיף תקציב לצורך תמיכה במוסדות ציבור (להלן: המבחנים).

...

סוף דבר: חוזר המנכ"ל מהוה את תרגומם המעשי של הסעיפים שבמחלוקת, ואין מקום להתערב באמור בו. משכך, אציע לחבריי לדחות את העתירה.

ת השופטת ד' ביניש: מסכימה אני עם המסקנה אליה הגיעה חברתי השופטת ברלינר באשר לפרשנות סעיפים 3א(ט) ו-3א(י) לחוק יסודות התקציב.

טענת העותרת שובת לב אך אין בידינו לקבלה שכן הפרשנות המוצעת על ידי העותרת לסעיפים 3א(ט) ו-3א(י) לחוק יסודות התקציב אינה בגדר פרשנות אפשרית בנסיבות הענין.

לטענת העותרת, מוסדות החינוך של התאגידים המשיבים נכללים בקטגוריה של מוסדות החינוך המוכרים שאינם רשמיים ועל כן ההקצבה המועברת אליהם צריכה להיות בהתאם להקצבה המועברת למוסדות הנמצאים בקטגוריה זו. על פי הטענה, פרשנות ראויה של התיבה "כלל ילדי ישראל", המופיעה בסעיף 3א(י), מחייבת מסקנה זו. מנגד טוענים המשיבים, כי הפרשנות הנכונה של התיבה "כלל ילדי ישראל" בסעיף 3א(י) לחוק יסודות התקציב היא שיש להשוות את תקצובם של מוסדות החינוך של התאגידים המשיבים לתקצובם של מוסדות החינוך הרשמיים במדינה, בהם לומדים מרבית התלמידים בישראל.

בעיניין זה הפניתה הערייה לבג"ץ 282/14 עמותת חיואר נ' שר החינוך ולבג"ץ 8437/99 רשת גני חב"ד נ' שר החינוך.

עוד הוסיפה השופטת גדות תוך הפניה לעמדת היועץ המשפט לממשלה בעיניין גוטליב הנ"ל כי:  " עמדתו של היועץ המשפטי לממשלה היא בעלת משקל אשר יש להיתחשב בה גם אם אין חובה לקבלה... עמדתי היא כעמדת היועץ המשפטי לממשלה בחוות דעתו שם נקבע, תוך ניתוח מפורט של העובדות, החקיקה והנימוקים, כי על הרשות המקומית לכלול רכיב הוצאות על שכירות מבנים בעיניינם של מוסדות מוכרים שאינם רישמיים רק אם הרשות המקומית נושאת בהוצאות שכירות למוסדות רישמיים בתחומה.  בעניינינו אין המשיבה מממנת מרכיב זה עבור המוסדות הרישמיים בתחומה ומשום כך אין גם מקום לחייב את המשיבה להישתתף בדמי השכירות שמשלמת העותרת. אני ערה לפסק הדין בעת"מ 1394/08 מרכז תורני רעננה נ' ראש עריית רעננה ואח' [פורסם בנבו] (להלן: "עניין עריית רעננה") אך אין דעתי כדעת עמיתי, כב' השופט ע. מודריק.

...

מדובר בטענה לא מבוססת ומכומתת ודינה להידחות.

הטענה נדחית.

לסיכום: דין התובענה להתקבל בחלקה .

על מנת שהדבר לא ישפיע על תקציביהן, החריג סעיף-קטן (ט) את תחולתו של סעיף 3א על הוצאות הממשלה לצורך תמיכה ברשתות, והִשווה את דינן, לעניין קבלת תקציבים מן המדינה, לדינם של בתי הספר הרישמיים (סעיף 3א(י) לחוק יסודות התקציב): "התאגידים האמורים בסעיף קטן (ט)(2) ו-(3), יתוקצבו בתקציב משרד החינוך והתרבות למטרות חינוך בלבד, לפי אמות מידה שוות לשני התאגידים על-פי קריטריונים ענייניים אחידים ושוויוניים כמו לכלל ילדי ישראל". 3.

אם בחר לו אדם, או ציבור, לחנך וללמד את ילדיו בבתי ספר פרטיים, אין ביכולתו לתבוע מעמד שווה לזה של תלמידי מוסדות החינוך הרישמיים, מבלעדי אסמכתא חוקית לכך (בג"ץ 8437/99 רשת גני חב"ד בארץ הקודש נ' שר החינוך, פ"ד נד(3) 69, 84 (2000)).

לשם הדגמת התבחינים האפשריים לחלוקת התקציב הנוסף, מפרט המסמך "מאפיינים שונים בצרכים וביכולות, לרבות שיעור מימון לפעולות המוסד על ידי גורמי חוץ, הוצאות עודפות על מוסדות אחרים בשל מאפיינים ייחודיים של התלמידים, מידת ויכולת הפיקוח של הרשות המקומית על התנהלות המוסד בהוצאת הסכומים שהינם מעבר לשיעור ההישתתפות שנקבע בחוק, קיום הוצאות שוטפות עודפות לחלק מהמוסדות בשל אי קיום מבנים בבעלותם או שהוקצו להם על ידי הרשות המקומית וכדומה" (נספח א' לסיכומי המשיבה 1).

...

אני סבור כי אמנם היה מקום להזדרז יותר בהגשת העתירה, אולם אין לראות בזמן שחלף עד להגשתה שהוי המצדיק את דחייתה על הסף.

סוף דבר, החלטה לז של העירייה איננה בחירה בחלופה אחת מתוך כמה חלופות אפשריות, במסגרת מִתחם הסבירות.

בנסיבות הללו אין מנוס מביטולן של ההחלטות, כמבוקש בעתירה.