מימון יצוא וסדרי עדיפויות

זאת, שכן לו היה המבקש מייצא חלקי חילוף צבאיים מישראל למדינה פלונית בלא היתר כדין, ומבצע העברות כספים לצורך מימון הייצוא בהיקפים גדולים, היה הדבר בגדר עבירות גם לפי חוקי מדינת ישראל.

בהמשך, שלל בית המשפט את הטענה כי נפל שהוי קצוני בהליך הסגרתו של המבקש, שכן מצא כי חלוף הזמן מקורו בשוני הקיים בין סדרי הדין הנוהגים בשתי המדינות.

כך, טוען המבקש, בין היתר, שלא היה מקום לעשות שימוש בנסיבות עניינו בתחולה הפרוטקטיבית, שכן זו נועדה ליישום "אך ורק במקרים חריגים וקיצוניים של פגיעה באנטרס חיוני של המדינה באופן המערער את יסודותיה" (פסקה 81), וכי ממילא תחולה פרוטקטיבית אינה יכולה לבסס פליליות כפולה; כי הזיקה הישראלית גוברת בעיניינו על הזיקה האמריקאית, ולפיכך העדיפות היא לסמכות שיפוט ישראלית; וכי בית המשפט שגה "באשר למיקומה הגאומטרי של הגנת 'הפח היקוש' בהליך הפלילי" (פסקה 130).

...

דיון והכרעה לאחר שעיינתי בבקשה לקיום דיון נוסף, בתגובה לה ובפסק הדין מושא הבקשה, הגעתי לכלל מסקנה כי אין מקום להורות בעניין זה על קיום דיון נוסף.

לסיכום, פסק הדין מושא הבקשה הולך בתלם הגישה שמצאה ביטוי בפסיקה ענפה שיצאה מלפני בית משפט זה במהלך השנים, בכל הנוגע לדיני ההסגרה ולהתאמתם לדפוסי העבריינות המשתנים והמתפתחים כל העת.

אשר על כן, הבקשה לקיום דיון נוסף נדחית.

הנתבעת לא היתנגדה ולא חלקה על סיווג זה. ביום 28.7.2015 התקבלה אצל התובעת הודעת חיוב מאת הנתבעת בסכום 1,375,631 ש"ח (נספח 2 לתצהיר מר מנהל הרכש של התובעת, מר מימון אטיאס - להלן: "אטיאס").

על הוראה זו נאמר בפסק הדין בעיניין מירון הנ"ל כי: "אולם, לא אחת קיימת יותר מאופציה סיווגית אחת. במצב זה ייעשה הסווג, בין היתר, בהסתמך על הוראות סיווג הנכללות בסעיף 5 לצוו. המדובר בהוראות סיווג אשר נועדו לסייע בסיווגם של הטובין לפי פרט ספציפי זה או אחר, בעיקר מקום שטובין מסוימים ניתנים לכאורה לסיווג תחת שניים או יותר מפרטי המכס שבתוספת (ראו, למשל, ע"א 284/85 דיאמנט נ' מדינת ישראל, אגף המכס והמע"מ [2]). הוראות הסווג קובעות דברים מספר: סדרי עדיפויות בסווג טובין בין פרטי מכס שונים, כללי "שובר שויון" מקום שטובין ניתנים לסיווג תחת שני פרטים או יותר, וכיוצא באלה.

פטור מותנה – סעיף 162(ג) לפקודת המכס סעיף 162(ג) לפקודת המכס קובע: "המנהל רשאי להרשות לטובין מסויימים כניסה זמנית ללא תשלום מכס בתנאים שייראו לו, אם הוכח להנחת דעתו שהם יובאו כדי להשתמש בהם לאריזת טובי יצוא, או לשם עיבודם, תקונם, חידושם, הצגתם ברבים, או למטרה דומה אחרת ושיצאו מישראל לאחר הטיפול או השמוש כאמור" הוראה זו מתייחסת לאותם טובין המגיעים לישראל לביקור זמני בלבד.

...

טעם הדבר הוא שברגע שתשומה מסוימת יובאה ולאחר מכן יוצאה בגדרי מוצר אחר, אין הצדקה לחייבה במסי ייבוא, משום שבסופו של דבר לא אירע ייבוא אמיתי ומלא.

וכיצד מתיישבת הטענה בראש זה, לפיה התובעת מייצרת בארץ זרעים, עם הטענה בפרק הקודם, לפיה הזרעים עוברים בארץ רק תהליך של עיבוד? המדובר בטענות עובדתיות סותרות, ואין להתיר לתובעת להעלות טענה זו. בעניין זה ר' הדברים שנאמרו בע"א 10704/05 חיים לוגסי נ' פקיד שומה אשקלון (10.7.2008): "טיעון כזה של עובדות המכחישות זו את זו נגד אותו בעל דין אינו אפשרי בערכאה הדיונית על פי תקנה 72 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (החלה גם על ערעורי מס הכנסה הנדונים בבית המשפט המחוזי מכוח תקנה 9 לתקנות בית משפט (ערעורים בעניני מס הכנסה), תשל"ט-1978). הרציונאל שביסוד איסור זה עניינו בתקנת הציבור ובמדיניות שיפוטית ראויה המבקשת 'למנוע פגיעה בטוהר ההליך השיפוטי ובאמון הציבור במערכת המשפט וכן להניא מפני ניצולם לרעה של בתי המשפט'" למען לא יצא פסק דיני חסר אוסיף עוד, כי מאחר והתובעת ממילא לא הוכיחה את התהליך אותו עוברים הזרעים מעת שהגיעו לישראל, הרי שגם לגופו של עניין, היא לא הוכיחה כי הם עוברים בארץ תהליך של ייצור, ולכן לא הוכחה זכותה הנטענת להישבון בהתאם להוראה זו. אשר על כן, אף דינה של טענה זו להידחות.

נוכח כל האמור, התביעה נדחית.

לשיטת המבקשת, החרגת הנכסים שבכינוס נכסים מן הצוו תקפה גם למקרה של פדיון המישכון על ידי החברה לשם השאת התמורה – אשר מומנה בעיסקה החוזרת והביאה אף לרווח נאה לחברה.

בהסכמה, הועברה התביעה לבוררות כאשר במסגרת החלטת בית המשפט, המעבירה את ההליך לבוררות, ניתנה ההוראה כדלקמן, אשר מפאת חשיבותה, אשוב ואצטטה: "למען הסר ספק ובנסיבות הקיימות, לא תבוצע כל דיס פוזיציה, מכל סוג שהוא, בנכסי החברה, מכאן ואילך (פרט לעיסקאות אשר נחתמו עד היום וביצוען טרם הושלם). איסור זה אינו חל על נתבעים 4 ו-5 אשר פועלים על פי הסכמים ועל פי פסקי דין ואין בצו זה כדי לפגוע בפעולתם על פי פסק הדין, ככונסי נכסים. בכל מקרה וכונסי הנכסים ימכרו נכס כלשהוא, במסגרת תפקידם הקבוע בחוק, יודיעו על כך לצדדים בטרם חתימה והצדדים יוכלו להגיב בתוך ארבעה ימי עבודה ואין בתגובתם זו כדי לחייב את הנתבעים 4 ו- 5". הוראה זו מלמדת, בצורה שאינה מתפרשת לשני פנים, כי נכסי החברה שבכינוס נכסים ימומשו על ידי כונסי הנכסים, ויוצאו מגדר הצוו האוסר על דיספוזיציה בנכסי החברה.

ההארות דלעיל, הן המנחות אותי בכתיבת פסק דין זה ומובילות למסקנה ברורה, כי אין מקום לרישום הצוו בלישכת רישום המקרקעין וכי הצוו בטל ביחס לנכסים מושא תובענה זו. תחרות בין זכויות במקרקעין ותום לב: סעיף 9 לחוק המקרקעין, תשכ"ט–1969 קובע את סדרי העדיפות בין עיסקאות נוגדות במקרקעין.

...

בהתאם, אני קובע כי הצו שנרשם ביום 11.8.15 על המקרקעין הידועים כחלק מחלקות 17 ו- 18 בגוש 10031, בהתאם לשטר מספר 39130/2015/2 הינו בטל ומבוטל ועל רשם המקרקעין למחוק את ההערה הרשומה בעטיו על חלקות אלה.

אני מחייב את המשיב 1 לשאת בהוצאות ושכ"ט עורך דין כל אחד מן הצדדים האחרים שבתיק זה, כל אחד מהם בנפרד, כדלקמן: למבקשת מספר1 סך כולל של 25,000 ₪; למבקשת מספר 2, סך כולל של 12,000 ₪; ואילו למשיבה מספר 2, סך כולל של 8,000 ₪.

בסה"כ ישלם המשיב1 סך כולל של 45,000 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק.

כפי שהובהר לא אחת בפסיקה, "אין לו לאדם פיתחון-פה לתבוע מענק-מדינה על-פי חוק התקציב", ונקודת המוצא לגבי מתן תמיכות וסובסידיות היא כי מדובר ב"החלטה מובהקת של מדיניות כלכלית ושל סדרי עדיפויות" המסורה לשיקול דעתה של הממשלה, ובית המשפט יימנע מלהתערב בה אלא במקרים בהם נפל פגם מובהק (דברי השופט (כתוארו אז) מ' חשין בבג"ץ 1703/92 ק.א.ל קווי אוויר למטען בע"מ נ' ראש-הממשלה, פ"ד נב(4) 193, 215 (1998) (להלן: עניין ק.א.ל); דברי השופטת (כתוארה אז) ביניש בבג"ץ 3975/95‏ קניאל נ' ממשלת ישראל‏, פ"ד נג(5) 459, 497 (1999); דפנה ברק-ארז משפט מנהלי כרך ג 374 (2013) (להלן: ברק-ארז)).

ברם, הניסיון להיבנות מהערת אגב זו לשם ביסוס חובה של המדינה לממן את כל העלויות הכרוכות במילוי אחר הנחיות האבטחה המופנות לכל גוף מסחרי באשר הוא, הוא ניסיון דחוק עד מאד (יצויין כי פסק הדין בעיניין מימון-כהן הנ"ל, שאליו הפניתה העותרת, כלל לא עסק בנושא קרוב לנושא שלפנינו, אלא נסב על עתירה של אזרח ישראלי שנעצר בתאילנד, שבקש לחייב את מדינת ישראל לידרוש את הסגרתו לישראל, בין היתר עקב החשש כי אם יישפט בתאילנד הוא צפוי לעונש מוות.

כפי שהסבירה המדינה בתגובתה, 98% מהייבוא והייצוא של ישראל נעשה דרך הים, וקיימת חשיבות רבה להבטיח את המשך קיומה של מערכת הובלה ימית ישראלית שתעמוד לרשות המשק בעיתות שגרה וחירום.

...

מדובר בהבחנה מותרת בין שונים, המבוססת על שיקולים ענייניים, ואין לומר כי מדובר במדיניות בלתי שוויונית או בלתי סבירה באופן קיצוני המצדיקה התערבותו של בית משפט זה. סוף דבר טענתה העקרונית של העותרת, ולפיה חלה על המדינה חובה לשאת בהוצאות האבטחה שלה, משום שהן נובעות מדרישות רגולטוריות שהעותרת נדרשת לעמוד בהן, נעדרת בסיס ואינה עולה בקנה אחד עם הדין וההלכה הפסוקה.

טענתה הפרטנית של העותרת, כי היא מופלית לרעה אל מול חברות התעופה ואניות המסחר – אף היא דינה להידחות, משנמצא כי אין מדובר בהפליה פסולה בין שווים, כי אם בהבחנה מותרת בין שונים.

אשר על כן, העתירה נדחית.

הערייה, מסתמכת על פסק הדין בעניין ליר גידור שם נקבע כי בנסיבות בהן נושה מובטח נוטל בטוחתו, מממש אותה מחוץ להליך הפירוק ומרחיק עצמו מיתר נושי החברה אשר לא יהנו בשום אופן מפירות המימוש, אין הוא יכול לדרוש מיתר הנושים להשתתף עמו בעלויות מימון מימוש הנכס.

מערכת חוקים המתייחסת ספציפית לחובותיהם של פושטי רגל וחברות בפרוק, שתכליתה שוויון בין הנושים לדרגותיהם ואיסור העדפת נושה אחד על פני רעהו, יוצרת, לכאורה, עימות בינה לבין מערכת החוקים המאפשרת לעירייה להתנות העברת מקרקעין בתשלום החובות המגיעים לה (להלן: "הוראות ההתנאה") ועשויה לשמש ככלי לעקיפת סדרי העדיפויות בין נושים בפשיטת רגל ובפירוק.

ולעניין זה הפנתה הערייה גם להחלטת כב' השופטת אלשיך בפשר (ת"א) 384/93 עיט ציוד צבאי ליצוא בע"מ (ניתן ביום 1.4.01, פורסם באתר נבו) (להלן: "עיט") שם נאמר כי בניגוד למס רגיל, היטל השבחה איננו חוב עצמאי אלא הוא מעין חוב "פנימי" המתעורר ובא לעולם אך ורק עם נסיון לממש את הקרקע ורק בהקשר מימוש הקרקע, ולכן אין הבדל משמעותי בינו לבין הוצאות כנוס אחרות.

...

בפרשת עצמון היתייחס בית המשפט לפרשת ליר גידור ואמר את הדברים הבאים: "אמנם, מקובלת עלי, בכל הכבוד הראוי, טענתה של כב' הנשיאה גילאור כי מצב הדברים הקיים, בו ממומשים מקרקעין שהושבחו על ידי נושה מובטח הנהנה מן ההשבחה (במקום הבעלים) אך אינו מישתתף בהשבחה-מעוררת קושי.