מידת הענישה המותרת לשלילת רישיון נהיגה

בפסיקה נקבע לא אחת, כי הענישה בעבירה בה הורשע הנאשם היינו, גרימת מוות ברשלנות, צריכה לשקף ולתת ביטוי לקדושת חיי אדם אשר על לא עוול בכפו קיפח את חייו (ע"פ 287/13 פלונית נ' מ"י [ניתן ביום 16.6.13, פורסם בנבו]) וכי אמת המידה המרכזית לגזירת הדין היא מידת הרשלנות המיוחסת לנאשם, אשר בעטיה נגרמה התאונה, שהובילה בסופו של דבר לקפוח חיי אדם (ראו בע"פ 6755/09 אלמוג נ' מ"י, תק-על 2009(4), 3475).

הנאשם נהג במהירות המותרת בחוק ואמנם סטה מהנתיב, אך לא נשללה הטענה כי סטיה זו נגרמה על ידי הנאשם כתוצאה משמיעה של פצוץ.

בכל מקרה נראה כי בעבירות תעבורה, לרבות אלו שתוצאתן קטלנית, דוקא פסילת רישיון נהיגה לתקופה ממושכת תשיג את תכליות הענישה, הן בדרך של הגנת הציבור מפני הנהג הרשלן והן בדרך של הרתעת הרבים מפני נהיגה רשלנית.

...

לאחר שנתתי את דעתי לנסיבות התאונה, לרף הרשלנות הנמוך שנטען על ידי הצדדים ולנתוניו האישיים של הנאשם, באתי לכלל מסקנה כי יש לגזור את עונשו של הנאשם ברף התחתון של מתחם העונש ההולם.

סבורני כי תוצאה עגומה זו יכולה הייתה להימנע לולא אותה רשלנות רגעית של הנאשם, אשר יאלץ להתמודד מידי יום ביומו במשך כל חייו, עם תוצאות אירוע זה, הן כאדם שגרם למותו של המנוח והן כבן משפחתו כמו גם הוריו ואחיו של המנוח אשר איבדו את יקירם.

משנאמר כל זאת, ולאחר שנשקלו כל השיקולים הרלוונטיים אשר צוינו לעיל, באתי לכלל מסקנה כי במקרה זה יש למקם את הנאשם בתחתית מתחם העונש ההולם, ועל כן אני מטיל על הנאשם את העונשים הבאים: מאסר בפועל למשך 6 חודשים אשר יבוצע בעבודות שירות בתחנת משטרת אום אל פחם.

עמד על כך בית המשפט העליון ברע"פ 2829/13 מור מוריאל נ' מדינת ישראל (29.04.13): "נהיגה בשיכרות הנה אחת מן הסיבות המרכזיות לגרימתן של תאונות דרכים, דבר המסכן את שלום הציבור ופוגע בבטחונו. אשר על כן, מדיניות הענישה בעבירות אלה, מחייבת את בית המשפט לנהוג ביד קשה בנהגים שיכורים- תהא רמת האלכוהול בדמם, אשר תהא." וכן ברע"פ 2508/11 סמולנסקי נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 31.3.2011) כי: "כידוע, נהיגה במצב של שיכרות מסכנת את חייהם של הנוהגים בכביש והיא מהוה גורם מרכזי למספרן הרב של תאונות הדרכים. לכן, יש לנקוט במדיניות ענישה מרתיעה ולהעניש בחומרה נהגים הנתפסים כאשר הם נוהגים בשיכרות". דברים אלה מקבלים משנה תוקף כאשר מדובר בנהיגה בשיכרות, בכמות החורגת בצורה קיצונית מעל הכמות המותרת בחוק, כשתוצאה מכך נגרמת תאונת דרכים, אשר למזלו הרב של הנאשם והציבור מסתיימת רק בגרימת נזק לרכוש (החבלה ככל הנראה לא נגרמה כתוצאה מהתאונה).

מיתחם העונש ההולם הערכים המוגנים שנפגעו ומידת הפגיעה בהם הערך המוגן המרכזי בעבירה של נהיגה בשיכרות ובקלות ראש הוא הצורך להגן על חייהם של משתמשי הדרך ובכלל זה על הנוהג עצמו וזאת לצד הגנה על רכושם, העלול להנזק כתוצאה מגרימת תאונת דרכים.

הנזקים שנגרמו לנאשם מבצוע העבירה ומהרשעתו; הרשעתו בדין של הנאשם, מעצרו ושלילת רישיון הנהיגה המשמש לו לצורך בהגעה למקום עבודתו מהוים נזקים משמעתיים.

...

העונש הראוי בקובעי את העונש הספציפי בתוך המתחם, אני סבור כי העונש שיש להטיל על הנאשם נמצא מעט מעל הרף התחתון בכל הקשור לרכיב המאסר, בהינתן הנזקים שנגרמו לרכבים ומנגד בתקופת המעצר בה נתון הנאשם.

על אף מצבו הכלכלי והמשפחתי של הנאשם אין מנוס מהטלת ענישה כלכלית.

סיכומו של דבר, אני גוזר על הנאשם את העונשים הבאים 3 חודשי עבודות שירות.

כנגד המשיבה הוגש כתב האישום, אשר ייחס לה עבירה של נהיגה במהירות של 160 קמ"ש במקום בו המהירות המירבית המותרת הנה 90 קמ"ש, בנגוד לתקנה 54(א) לתקנות התעבורה, תשכ"א- 1961 (להלן: "תקנות התעבורה").

וכלשון בית המשפט העליון על ידי כב' השופטת פרוקצ'יה: "אין צריך לומר, כי במסגרת השמוש באמצעי מנע אלה, יש להיתחשב גם בנאשם בשלב שבו אשמתו טרם הוכרעה, ובפגיעה העלולה להגרם לו ולפרנסת משפחתו בשלילת רשיונו, ולו זמנית, לנהוג ברכב. אולם שיקולים אלה הם מישניים לחובת הדאגה לחיי אדם ולשלמות גופם. מקום שהמשך נהיגתו של אדם בכביש עלול לסכן באופן ממשי את בני הציבור, ראוי לעשות שימוש גם באמצעים זמניים דראסטיים, כדי להרחיק נהגים מסוכנים מהכביש...אם מבקשים להאריכה, יש לשקול מחדש את מכלול השיקולים הנוגעים לאנטרס הצבורי ולאנטרס הנאשם ולאזן ביניהם, תוך היתחשבות במעבר הזמן.

נסיבות ביצוע העבירה הוא אחד השיקולים, הגם שאין להקל ראש בחשיבותו, אלא שבין השיקולים יש להביא בחשבון גם את השאלה האם מדובר באירוע בעל אופי מקרי או בדרך היתנהגות אופיינית, מאחר ואין עסקינן בענישה ו/או מקדמה על חשבון העונש, במידה והמשיבה תורשע בבצוע העבירה.

...

לאור האמור לעיל, אני דוחה את הבקשה ומורה על החזרת רישיון הנהיגה של המשיבה לאלתר.

בגין כל אלה, נגזרו על המערערים העונשים הבאים: בדיע: מאסר בפועל לתקופה של שמונה שנים בנכוי ימי מעצרו; מאסר מותנה לתקופה של 6 חודשים והתנאי הוא שלא יורשע בעבירה שהורשע בתיק דנן בתוך 3 שנים מיום שיחרורו ממאסר; פיצוי לעיזבון המנוח בסך 250,000 ₪ ופצוי לאשת המנוח בסך 80,000 ₪; שלילת רישיון נהיגה לתקופה של 18 שנים מיום שחרורם ממאסר.

אולם גם אם נלך בעקבות בית המשפט קמא, ברי כי המהירות בה נסעו השניים הייתה כפולה מן המותר ואובדן השליטה של בדיע על רכבו נובע ישירות מהמהירות האדירה בה נהגו השניים "ברכבם עתירי הורמונים תעבורתיים" כלשונו של בית המשפט קמא.

נקודת המוצא היא שאין דרכה של ערכאת העירעור להתערב במידת העונש שהטילה הערכאה הדיונית, למעט במקרים חריגים שנפלה בהם טעות מהותית או שמתגלה בהם חריגה קיצונית ממדיניות הענישה הנהוגה במקרים דומים.

...

לאור זאת, ועל מנת לאפשר למשפחתו של המנוח להותיר מאחוריהם את ההליך הפלילי של המערערים ולהתמקד בשיקומם-שלהם, איננו רואים אפוא להיעתר לבקשה לפריסת תשלום הפיצוי.

סוף דבר שהערעור נדחה על כל חלקיו.

סבורני כי נכון היה לאסור כל אחד מהם לתקופה ארוכה יותר מאחורי סורג ובריח, לנוכח זילות בחיי אדם שהשניים הפגינו בנהיגתם הפרועה.

ב"כ המאשימה בטיעוניו לעונש, ביקש מבית המשפט לקבוע כי מיתחם העונש ההולם במקרה דנא נע בין 24 עד 36 חודשי פסילה מלהחזיק או לקבל רישיון נהיגה, מאסר מותנה וענישה נלווית, ובקש למקם את עונשו של הנאשם ברף הבינוני של המיתחם, ולהשית עליו פסילה מלהחזיק רישיון למשך 36 חודשים, פסילה על תנאי בת 6 חודשים למשך 3 שנים, קנס בסך 1,500 ₪ ומאסר מותנה על עבירות של נהיגה בזמן פסילה ועבירות ממשפחת השכרות - לשיקול דעת בית המשפט.

ההגנה טענה כי הנאשם מנהל אורח חיים נורמאטיבי, נפגע בתאונת דרכים לפני כשנה וסובל מכאבים כרוניים עד היום, ולפיכך הגבלת חופש התנועה שלו, בדרך של שלילת רישיון הנהיגה, מהוה פגיעה משמעותית בו, ובמשפחתו.

"כידוע, נהיגה במצב של שיכרות מסכנת את חייהם של הנוהגים בכביש והיא מהוה גורם מרכזי למספרן הרב של תאונות הדרכים. לכן, יש לנקוט במדיניות ענישה מרתיעה ולהעניש בחומרה נהגים הנתפסים כאשר הם נוהגים בשיכרות". במסגרת עפ"ת (ב"ש) 25588-05-12 דובקוב נ' מדינת ישראל (17.6.2013) עמד בית המשפט המחוזי על מיתחם הענישה הראוי ביחס לעבירה בה הורשע הנאשם, כך. "מיתחם העונש ההולם לעבירות שיכרות מתחיל מטבע הדברים ברף של 24 חודשי פסילה, נוכח היות זה עונש המינימום על פי הפקודה. המיתחם נע בין 24-36 חודשים לעבירת שיכרות בודדת כאשר היסוד העקרי בקביעת המיתחם, הוא כמות האלכוהול. גם עונש של מאסר, אינו חריגה מהמתחם. מיתחם עונש המאסר בגין עבירה של נהיגה בשיכרות נע בין עונש של מאסר על תנאי, ולעיתים אף ללא מאסר מותנה, לבין עונשי מאסר חמורים של שנה ויותר." במקרה דנא, מידת הפגיעה בערכים המוגנים היא במידה בינונית; הנאשם נהג תחת השפעת אלכוהול בכמות שהיא פי-5 מריכוז האלכוהול המותר לנהג חדש, כנאשם כאן.

...

בית המשפט המחוזי קיבל את ערעור המדינה על קולת העונש, והוטל על המשיב עונש פסילה למשך 24 חודשים חלף התקופה שנקבעה, ובוטל רכיב השל"צ. לאור האמור לעיל, אני קובע כי מתחם העונש ההולם נע בין מאסר מותנה ועד מספר חודשי מאסר בפועל, וביחס לפסילת רישיון – החל מ 24 חודשי פסילה ועד 36 חודשים.

אשר על כן אני גוזר על הנאשם את העונשים הבאים: פסילה - אני פוסל את הנאשם מלקבל או מלהחזיק רישיון נהיגה לתקופה של 24 חודשים בניכוי 30 ימי הפסילה המנהלית.