מיגון הבדווים בנגב האם יש לממשלה חובה חוקית להגן על הבדווים בנגב

החלטות מועצת מקרקעי ישראל מס' 813 ו-1028 והחלטות ממשלה: ערב/15, 1999 ו-3707 מזה מספר עשורים נעשים, על ידי המדינה ורשויותיה, מאמצים להסדרת הבעלות בקרקעות בנגב, תוך נקיטה במדיניות שלפיה יש להמנע מעימות משפטי עם בני המיגזר הבדואי המחזיקים בקרקעות (שהן בבעלות המדינה, בהיותן מסוג "מוואת"), ולנסות להעדיף פיתרונות על דרך של הסדרי פשרה עם המסכימים לעבור ליישובי קבע בנגב (להרחבה בנושא זה עיינו: בג"צ 2908/05 אלסנע נ' מנהל מקרקעי ישראל ע"י המנהלה לקידום הבדואים בנגב (12.10.2008)).

באותו עניין נקבע כי: "השר ונציגי משב"ש הפרו כלפי המשיבים את החובה לנהוג בהגינות, בדרך מקובלת ובתום לב בשלב הטרום חוזי", כאשר לא הציגו בפני המשיבים שם את "התמונה במלואה", ולא "הודגש בפניהם כי על-מנת שהחוזה הרב-שנתי יקרום עור וגידים יידרשו אישורי משרד האוצר וועדת הכספים להתקשרויות הרב-שנתיות כתוכנית כוללת, וכי קבלת אישורים אלה אינה מובטחת" (ראו: שם, בפיסקאות 39-35).

...

זאת הן לנוכח הסתמכות אפשרית של המערער על ההבטחה המסוימת והמסויגת שיתכן וניתנה לו, הן לנוכח המדיניות הנהוגה אצל המשיבה בהקשר שבו עסקינן – לנסות להעדיף פתרונות על דרך של הסדרי פשרה, משום דרכי שלום, עם התושבים הבדואים המסכימים לעבור ליישובי קבע, והן לנוכח גישתה של המשיבה, שלפיה התמורות המוצעות לתושבים הבדואים בנגב בעבור הסכמתם לעבור ליישובי קבע – מצויות כולן במתחם של "לפנים משורת הדין". לפיכך, כשלעצמי אני סבור כי טוב תעשה המשיבה אם תנהג פה לפנים משורת הדין ותעניק למערערים תוספת פיצוי מסוימת, בסדר גודל של כ-250,000 ש"ח, ברוח ההצעה הצנועה שהעלינו בשעתו בפני הצדדים, בדיון שנערך בפנינו – והכל בבחינת: 'הוא עשה עמנו כהוגן, ואף אנו נעשה עימו כהוגן' (עיינו והשוו גם: דברי השופט מ' אלון ב-ע"א 350/77 כיתן בע"מ נ' וייס, לג(2) 787 (1979)).

יחד עם זאת, נוכח האמור בפיסקה 55 שלעיל, במקרה מיוחד זה – דין הערעור בנקודה זו להתקבל – ומכאן שאני מציע כי חיוב ההוצאות ושכר הטרחה שהושתו יתבטל.

סוף דבר אשר על כן, אציע לחבריי כי נדחה את הערעור, בכפוף לאמור בפיסקאות 55 ו-57 שלעיל.

בין הישובים המצויים בטווח הרקטות מנויים 46 כפרים בדואים הממוקמים בצפון הנגב, בהם חיים כ-100,000 תושבים (להלן: הכפרים).

בקשת העותרים היא כי נוציא מלפנינו צו על תנאי אשר יורה למשיבים לנמק מדוע לא יוצבו פיתרונות מיגון כאמור בכפרים הבדואים וכן מדוע לא יפורסמו הנחיות שוויוניות להקמת מרחבים מוגנים ואמצעי הגנה באותם כפרים.

המשיבים מדגישים כי המסגרת הנורמאטיבית המתאימה לבחינת החלטותיהם מצויה בחוק ההתגוננות האזרחית, התשי"א-1951, אשר מטיל חובות היתגוננות נרחבות על בעלי נכסים, דיירים ורשויות מקומיות - אך לא על המדינה.

אין חולק כי על המדינה מוטלת חובה עליונה להגן על חייהם ועל שלמות גופם של אזרחיה ותושביה [ראו: סעיף 4 לחוק יסוד: כבוד האדם וחרותו; בג"צ 7844/07 כהן נ' ממשלת ישראל, פסקה 23 (14.4.2008) (להלן: עניין כהן); בג"ץ 7862/04‏ אבו דאהר נ' מפקד כוחות צה"ל ביהודה ושומרון, פ''ד נט(5) 368, 377 (16.2.2005)].

...

המשיבים - באמצעות באי כוחם עו"ד אבינעם סגל-אלעד ועו"ד אודי איתן - טוענים בתגובתם המקדמית לעתירה, שהוגשה על פי החלטנו בתוך פחות מ-24 שעות ממועד הגשת העתירה, כי לא קיים מקור חוקי המטיל על המדינה את החובה למגן את כפרי העותרים.

עיון בנתונים ובהערכות שהוצגו לפנינו מגלה כי החלטת המשיבים מבוססת כדבעי ולא נפל בה פגם המצדיק התערבותו של בית משפט זה. אף לא מצאנו ממש בטענות העותרים בעניין הפגיעה בשוויון, ונחה דעתנו כי שיקולים עניינים בלבד עומדים בבסיס החלטות המשיבים בעניין המיגוניות.

חרף מסקנתנו זו, מצאנו כי טענות העותרים בנוגע למצבן של תשתיות המיגון בכפרים הבדואים ראויות להמשיך ולהתברר.

לפיכך, בהתחשב בפרק הזמן הקצר – פחות מ-24 שעות – אשר עמד לרשות המשיבים להכנת תגובתם המקדמית, ובשים לב לאמור בסעיף 51 לתגובה זו, אנו מורים למשיבים 4-1 להגיש התייחסותם לבקשת העותרים לפיה יוצא צו על תנאי המורה למשיבים לבוא וליתן טעם מדוע לא ייקבעו ויפורסמו הנחיות ברורות ושוויוניות, יינתנו הוראות בהתאם לרשויות המקומיות הרלוונטיות וייקבע לוח זמנים לביצוען, לעניין הקמתם של מרחבים מוגנים ואמצעי הגנה מתאימים בכפרים, וזאת באופן שמקיים את הזכות להגנה על חייהם ועל שלמות גופם של תושבי הכפרים.

סוף דבר - העתירה בכל הנוגע לפרישתן המיידית של המיגוניות נדחית בזאת.

בשאלת הליבה הזו, וכפי שאוזכר לעיל, אימץ בימ"ש השלום את עמדת המשיבה וטיעוניה: בפסק הדין המקורי-הראשון, נאמר (עמ' 8 לפסק), כי "אני מקבלת את עמדת התאגיד, שאין להטיל על קופת התאגיד את העלויות שנובעות מחמת חסר בתכנון המפורט של השטח החוצץ בין המקרקעין לשטח הבנוי הקיים.... הדרך לכאורה היא לנקוט בהליכים הנדרשים לחייב את הוועדה המקומית לתיכנון ולבנייה לנקוט הליכי תיכנון כך שניתן ליישם את תוכנית המתאר המקומית החלה על המקרקעין ולא להכניס את התאגיד למצוקה כלכלית, שיקול שהוכר בפסיקה כרלונטי..." בפסק הדין המשלים, קבע ביהמ"ש (עמ' 5 פסקה 3 של הפסק), כי " העולה מחוק תאגידי מים וסל השירותים הוא, כי כלפי צרכן המחובר לרשת המים חלות על התאגיד החובות לאספקת מים אמינה ורציפה תוך שמירה על מערכת הלחצים לפי הנחיות הרשות. אולם ככל שמדובר בתכנון תשתית המים העתידית, סדרי העדיפויות של התאגיד נבחנות על פי הוראות סעיף 23 לחוק תאגידי מים, המכיר גם בשיקולים של עלויות לצד השיקולים המקצועיים. באמות המידה ליישום החוק הכלולות בסל השירותים, (כך מכונות אמות המידה לשירות שהרשות הממשלתית למים ולביוב קובעת, מכח סמכות שהוענקה בס' 99 לחוק, א.ו) כולל תעריפים לשירותים שונים, אין היתייחסות ללוחות זמנים להכנת תוכניות אב, או להנחת תשתית". באשר לסעיף 32(3) של החוק, המסמיך את התאגיד "להקים מערכת מים ולחברה למקרקעין", נפסק (פסקה 2 בעמ' 4) ש"סמכות זו אינה חובה אלא רשות" (אגב, זו גם לשון החוק, ולא רק פרשנותו.

אכן, נגישות למקורות מים לצורך שימוש אנושי בסיסי, הוכרה כזכות יסוד, ובכפוף למיגבלות ואיזונים כאלה ואחרים, אף הוכרה האפשרות להנגיש מקורות מים זמינים אפילו למקומות ישוב שאינם מוכרים ושההתיישבות בהם היתה בלתי חוקית, כדוגמת חלק מהישובים הבדואים בנגב (ע"א 9535/06 עבדללה אבו מסאעד נ' נציב המים, מיום 5.6.11, פורסם ב"נבו").

...

בשאלת הליבה הזו, וכפי שאוזכר לעיל, אימץ בימ"ש השלום את עמדת המשיבה וטיעוניה: בפסק הדין המקורי-הראשון, נאמר (עמ' 8 לפסק), כי "אני מקבלת את עמדת התאגיד, שאין להטיל על קופת התאגיד את העלויות שנובעות מחמת חסר בתכנון המפורט של השטח החוצץ בין המקרקעין לשטח הבנוי הקיים.... הדרך לכאורה היא לנקוט בהליכים הנדרשים לחייב את הועדה המקומית לתכנון ולבנייה לנקוט הליכי תכנון כך שניתן ליישם את תוכנית המתאר המקומית החלה על המקרקעין ולא להכניס את התאגיד למצוקה כלכלית, שיקול שהוכר בפסיקה כרלונטי..." בפסק הדין המשלים, קבע ביהמ"ש (עמ' 5 פסקה 3 של הפסק), כי " העולה מחוק תאגידי מים וסל השירותים הוא, כי כלפי צרכן המחובר לרשת המים חלות על התאגיד החובות לאספקת מים אמינה ורציפה תוך שמירה על מערכת הלחצים לפי הנחיות הרשות. אולם ככל שמדובר בתכנון תשתית המים העתידית, סדרי העדיפויות של התאגיד נבחנות על פי הוראות סעיף 23 לחוק תאגידי מים, המכיר גם בשיקולים של עלויות לצד השיקולים המקצועיים. באמות המידה ליישום החוק הכלולות בסל השירותים, (כך מכונות אמות המידה לשירות שהרשות הממשלתית למים ולביוב קובעת, מכח סמכות שהוענקה בס' 99 לחוק, א.ו) כולל תעריפים לשירותים שונים, אין התייחסות ללוחות זמנים להכנת תוכניות אב, או להנחת תשתית". באשר לסעיף 32(3) של החוק, המסמיך את התאגיד "להקים מערכת מים ולחברה למקרקעין", נפסק (פסקה 2 בעמ' 4) ש"סמכות זו אינה חובה אלא רשות" (אגב, זו גם לשון החוק, ולא רק פרשנותו.

ואכן - דעתי היא, וכך אציע לקבוע, שדין הערעור להידחות, באשר, טעם הפסק של בימ"ש השלום, כפי שפורט לעיל, מבוסס ומוצדק.

בשולי הדברים מצאתי מקום לציין, כי בעצם העובדה שהעיריה בחרה לזכות את התובעת על ביצוע עבודות הביוב שביצעה התובעת, כשהיא מקזזת את עלות העבודות מתשלום אגרות בניה ולא בחרה מלכתחילה לדחות את מועד הזיכוי עד להכרעה בסוגיית היטל הביוב, שהיא הרלוואנטית לקזוז, נראה, כי גם העיריה עצמה הבינה, כי הבסיס לחיוב הוא רעוע (בפרט נוכח הנימוקים שיפורטו להלן) וכי יש מקום לזכות תחילה את התובעת בעלויות שאינן שנויות במחלוקת ורק לאחר מכן לבחון האם יש בסיס לחיוב (שכאמור, הגם שנקצבו חמישה ימי עבודה להגשתו, לא הוגש, לא אז ולא היום).

כן צויין, כי יחוקקו חוקי עזר לשם גביית אותם סכומים, כאשר צויין, בין היתר, כי אגרות הביוב תכלולנה מרכיב עבור ההפעלה והאחזקה השוטפים של מערכת הביוב וכן מרכיב עבור החזר ההלוואה שנלקחה על ידי הרשות מהממשלה, כאשר על פי אותה תכנית, ההלוואה תוחזר בתשלום חודשי של כ- 26 ₪ מכל מבית אב (ראה עקרונות תכנית לטפול בביוב בעיירות הבדואים בנגב מיום 28.7.94, נספח 16 לתצהיר איבראהים אבו סהיבן).

חוב המים: בסיכום הפגישה מיום 31.12.04, הוסכם בין הצדדים בנוגע לחיובי צריכת המים בנכס: "כל אחד מהדיירים ישלם עבור מונה מים ויפתח חשבון על שמו כרטיס אב בארנונה, מים ואגרות ביוב- בצרוף חובה, עלות מונה מים + אגרות בהתאם." מר אלכתנאני מחמד, שהיה הקבלן שבנה את המרכז המסחרי, ציין בתצהירו, כי לקראת הוצאת טופס 4, הלך למשרדי העיריה וסילק את יתרת החוב בגין צריכת המים, לפי דרישת העיריה, על מנת שיינתן אישור לאיכלוס.

...

גם אם אני מקבלת את החשבון שהוגש, כחשבון המייצג את היקף התשלומים ששולמו בגין מגרש החניה במגרש 917, עדיין חשבון זה ראוי לבחינה, כשייתכן והעבודה כוללת גם דרכי גישה לחניון, או כבישים סמוכים ואף עבודות גינון, שייתכן ואינם אמורים להיות ממומנים על ידי התובעת.

סוף דבר, סוף דבר, התביעה העיקרית מתקבלת במלואה.

התביעה שכנגד- נדחית.

בית המשפט המחוזי בחיפה 16 אפריל 2015 עח"ק 59631-01-15 בלום נ' הרשות הממשלתית למים וביוב בפני הרכב בית הדין: כב' השופט רון שפירא, סגן נשיא [אב"ד] מר שאול שטרייט, נציג ציבור מר ישראל מנטל, נציג ציבור העורר נועם בלום, ת"ז 005232657 המשיבה הרשות הממשלתית למים וביוב ע"י פרקליטות מחוז חיפה, מחלקה אזרחית ומנהלית וכן הלישכה המשפטית של רשות המים פסק דין

לחלופין, נטען כי יש לאפשר לעורר לקבל רישיון ספק מים ממנהל המשיבה ולאפשר לו להפעיל את מיפעל המים עבור החווה ועבור צרכן נוסף באמצעות חברת ניהול שתרשם לשם כך. נטען כי המשיבה הפרה את חוק חובת המכרזים כאשר נתנה לחב' קולחי הנגב את הפעלת מיפעל המים ללא פירסום מיכרז פומבי.

נטען כי סעיף זה נותן לגיטימציה לוונדליזם ולעבריינות על ידי תושבי האיזור (בדואים תושבי הנגב) שמקבלים דמי חסות מהמדינה כדי לא לבצע עבירות וונדליזם.

...

דיון ומסקנות: לאחר שבחנתי את טענות הצדדים ואת המסמכים שהוצגו לעיונו של בית הדין למים הנני ממליץ לחברי בית הדין למים לדחות את הערר מהטעם שלא נפל בהחלטת המשיבה פגם המצדיק התערבות של בית הדין למים, בכפוף לסייג אחד ועניינו רכיב התעריף בגין עלויות שמירה על מתקני הולכת המים .

ישראל מנטל נציג ציבור הוחלט כאמור בפרק הסיכום לפסק דינו של האב"ד. אנו מורים כי מהחשבון לתשלום לפיו חויב העורר יופחת, בשלב זה, רכיב החיוב עבור עלויות השמירה.

בכל הנוגע ליתר רכיבי התעריף לפיו נקבע תעריף המים בו מחויב העורר, הערר נדחה.