הנתבעות בסיכומיהן, טוענות, כי הסכם ההפעלה משנת 1993 הנו מזוייף, או חסר נפקות ותוקף מחייב, רישיון העסק המדובר פקע כבר בסוף 1994, ויוסי אינו יכול לרשת מה שאין למנוח סולומון שעיזבונו בפש"ר.
נטען שבנתבעת 1 אוגדה בזמנו, פעילות עסקי המשפחה, לרבות העסק נשוא הדיון, ומשאין חולק שהנת' 2 בעלת השליטה בנת' 1 , הפועל היוצא שהבעלות בעסק שלה.
מאידך, דומה שאין חולק שהגם שלבנה אינה חתומה על ההסכם המודפס, עדיין הטיוטה שנעשתה בכתב יד בקשר אליו נכתבה בכתב ידה, עניין שמלמד לכאורה שלבנה, חרף הכחשתה המוחלטת את ההסכם, תוך שימוש במילה "זיוף" בקשר אליו, ושאינה ראויה, הייתה מודעת, לכל הפחות, ובאותה עת, לתניות המרכזיות שבאותו הסכם, הגם שכאמור לא חתמה עליו, ולא ידוע גם בשלב זה מיהו החותם הנוסף הנחזה להיות החותם השני מטעם לחמניה על אותו הסכם.
...
שוכנעתי, שנעשה ניסיון השתלטות על העסק , שהתובעים נתלים במסמך כזה או אחר על מנת להוכיח את זכותם ביחס לעסק, ואינו משקף את כלל מהלך העניינים על ציר הזמן משנות ה- 80', וכאשר שימשו בסופו של יום כעושי דברו של סולומון, וכאשר במהלך השנים מעולם לא טענו לבעלות המקנה זכות סילוק.
לאור כל האמור לעיל אני מחליט לדחות את התביעה.
אני מחייב את התובעים, ביחד ולחוד, לשלם לנתבעות הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד, בסך 50,000 ₪, צמוד ונושא ריבית כחוק, החל מהיום ועד לתשלום בפועל.
