מי מקבל את כספי הפנסיה במקרה מוות של המבוטח

הכספים אכן שוחררו לידי הקבוץ, ולטענת הקבוץ, הופקדו מחדש בקרן הפנסיה של חברי הקבוץ, לטובת חברי הקבוץ, כפי שנעשה בכל מקרה של פטירת חבר קבוץ.

זכותם של התובעים בכספי הפנסיה כיורשיה של רינה ז"ל, בהתאם לצוואתה לטענת התובעים, נוכח צו הירושה שניתן בעיניינו של יובל ז"ל, וכן צו קיום צוואה שניתן בעיניינה של רינה ז"ל, אשר הורישה את מלוא עיזבונה לתובעים 1-3, ילדיו של התובע 4, הם זכאים לקבל לידיהם את כספי הפנסיה שנצברו בקופות הפנסיה על שם יובל ורינה ז"ל. טענה זו דינה להדחות נוכח הוראת סעיף 147 לחוק הירושה תשכ"ה – 1965 הקובע: "סכומים שיש לשלם עקב מותו של אדם על פי חוזה ביטוח, על פי חברות בקופת קיצבה או בקופת תגמולים או על פי עילה דומה, אינם בכלל העיזבון, זולת אם הותנה שהם מגיעים לעיזבון" הוראת חוק מפורשת זו מחריגה כספים המשולמים מכח חוזה ביטוח, ובכלל זה כספי פנסיה, מן העיזבון, ולמעשה, מעניקה עדיפות לקביעת המוטב בפוליסת הביטוח, על פני הוראות בצוואה או מכח צו ירושה.

...

התובעים אינם מפרטים דבר בעניין זה, ואינם מניחים מסכת עובדתית ממנה ניתן יהא לבסס מסקנה בדבר זכאותם לקבל את יתרת התקציב האישי, ככל שהיתה קיימת כזו, לזכות יובל ורינה ז"ל בעת פטירתם, וכל טענותיהם בכתב התביעה מופנית לקרנות הפנסיה, ולכספים שנצברו בהן.

בחקירתם של העדים הרלבנטיים מטעם הקיבוץ בכל הנוגע לכרטסות על שם יובל ורינה המנוחים עלה, כי הכרטסות מהם ביקשו התובעים להסיק על קיומה של יתרת זכות, אינן משקפות הלכה למעשה את מצב החשבון לאשורו בעניינם של יובל ורינה ז"ל, שכן מדובר בכרטסות המבטאות את ההכנסות בלבד, ובעניינם של יובל ורינה – את קצבאות המל"ל ששולמו להם, ואין בהן כל ביטוי להוצאות שנזקפו לחובתם של יובל ורינה, כך שלא ניתן לבסס מהן מסקנה כי נותרה יתרת זכות בעת פטירתם של יובל ורינה ז"ל. בעניין זה יש לפנות לעדותם של מר טל מור (עמ' 98-99) ומר רוני גילת (עמ' 76) מטעם הקיבוץ, בכל הנוגע לאופן חישוב ההכנסות וההוצאות של חברי הקיבוץ והתלויים בהם, וכן לעדותו של מר נסטור פלדשטיין, שהיה איש הקשר עם יובל, מטעם הקיבוץ, בעיקר בכל הנוגע להוצאותיו החריגות של יובל וגישתו של הסלחנית של היקובץ כלפי התנהלות זו (לדוגמא, בעמ' 88, שורות 9-12).

משלא השכילו התובעים להעלות טענות אלה בעניין קיומה של יתרת זכות בתקציב האישי של יובל ורינה ז"ל בכתב תביעתם כנדרש, ומשלא עלה בידיהם להוכיח כי אכן היתה קיימת יתרת זכות כזו במועדי פטירתם של יובל ורינה המנוחים, יש לדחות את התביעה בכל הנוגע לרכיב זה. סוף דבר, התביעה נדחית.

ואולם, בתקנה 48(ב) לתקנון האחיד נקבע, בין היתר, כי "מבוטח ... שחלפו למעלה משישים ימים מחודש הזכאות הראשון שלו לקבלת קצבת זקנה ... לא יהיה רשאי למשוך כספים שנצברו בחשבונו בקרן". בהיתחשב בתנאי הזכאות למשיכת כספים, אילו היה המנוח מגיש בקשה בתוך שישים ימים ממועד הזכאות הראשון לקבלת קצבת זקנה (1.2.2015), היה המנוח זכאי למשוך את הכספים שהצטברו בחשבונו בקרן חלף זכויותיו הפנסיוניות, אך משלא הגיש את הבקשה והבקשה הוגשה לראשונה על ידי המערער, בסמוך לאחר פטירתו של המנוח וקבלת צו ירושה, לא קיימת זכאות למשיכת הכספים לפי התקנון האחיד (השוו: ע"ע 57896-11-13 המר – קרן מקפת מרכז לפנסיה ותגמולים אגודה שיתופית בע"מ (11.11.2014)) וזכות המערער, בכשירותו כיורשו היחיד של המנוח, מצטמצמת לזכאות לקבלת סכומן של קיצבאות הזיקנה שהיה על הקרן לשלם למנוח בחודשים פברואר עד אוגוסט 2015.

יש להניח כי במקרה הרגיל, מבוטח המקבל את ההודעה הסטאטוטורית, יכלכל צעדיו ויגיש בקשה לקבלת פנסיית זקנה או למשיכת כספים.

...

בין כך ובין כך, בנסיבות המאד מיוחדות של העניין, לא עלה בידי המשיבה, מהטעמים המפורטים לעיל, להוכיח כי ההודעה הסטטוטורית נשלחה למנוח וממילא לא ניתן לייחס למנוח חזקה של קבלתה.

אגב כך מצאנו לנכון להמליץ לממונה לבחון מתן הוראות משלימות על מתכונת משלוח ההודעה הסטטוטורית, באופן שיבטיח את יידוע המבוטחים טרם הגיעם לגיל קצבת זקנה על האפשרויות העומדות בפניהם ויאפשר להם לכלכל צעדיהם באופן מושכל.

סוף דבר – הערעור מתקבל.

בנסיבות אלה קמה לתובעת, בשם הנכדים, זכות לקבל את המסמכים גם מכוח הצוואה, שכן סעיף 147 לחוק הירושה, תשכ"ה 1965 (להלן - חוק הירושה) קובע כי "סכומים שיש לשלם עקב מותו של אדם על פי חוזה ביטוח, על פי חברות בקופת קיצבה או בקופת תגמולים או על פי עילה דומה, אינם בכלל העיזבון, זולת אם הותנה שהם מגיעים לעיזבון" ובעניינינו כאמור הותנה הדבר.

בשולי הדברים וביחס לטענת התובעת לפיה יתכן והמנוחה ערכה ביטוח פרטי למקרה פטירה, אפשרות תיאורטית העולה מתלוש פנסיה לחודש ינואר 2004 – הצדק עם הנתבעת בטענתה לפיה לתובעת אפשרות לבדוק את ענין הביטוח הפרטי באמצעות שימוש במערכת האינטרנטית "הר הכסף" של משרד האוצר, אשר יעודה איתור פוליסות בחברות ביטוח פרטיות.

...

משלא הוכחה זיקה בין התובעת לבין הקרן באופן שמטיל על הקרן חובה כלפי התובעת ומאחר ולא הוכח, ולו בראשית ראיה, כי המסמכים עשויים להועיל לתובעת והימנעות ממסירתם עשויה לפגוע בזכות הקיימת לה, הרי שיש בתביעה משום "מסע דיג" פסול שלא מצאנו להתירו.

למען לא תצא פסיקתנו חסרה נציין כי לטעמנו בפסקי הדין אליהם הפנתה התובעת אין כדי לסייע בידה, שכן אין הנדון דומה לראיה.

מהטעמים המפורטים לעיל התביעה נדחית.

עם זאת, נטען על ידו כי עילות התביעה הרלוואנטיות צמחו לכל המוקדם בשנת 2012, "שכן רק אז היה המערער זכאי לקבל את כספי הפנסיה שלו" ולטעות בפסק הדין עת נקבע כי טענתו בסיכומיו בדבר הודאה בזכות, הפותחת מחדש את מנין תקופת ההתיישנות לפי סעיף 9 לחוק ההתיישנות, מהוה הרחבת חזית.

יצוין, כי בספרות הובעה הדיעה כי הארכת תקופת ההתיישנות ב"ביטוח חיים" היא רק למקרה ביטוח של מות המבוטח או זולתו ולא למקרה של הגעה לתום תקופת הביטוח, ראו: טל חבקין היתיישנות 546 (מהדורה שניה, 2021).

...

לא מצאנו להתערב בקביעה העובדתית המבוססת היטב.

על פני הדברים אפשר שנכון היה להחזיר את הסוגיה לפתחו של בית הדין האזורי לצורך ליבונה, הן לעצם קיומה של הזכות להשבה בגין השנים 1985 – 1995 בנסיבות בהן מרוץ ההתיישנות אותחל מחדש עקב ההודאה בזכות והן להיקפה, אך בהינתן הסכום המהווה כשלושה פרומיל מסכום התביעה שהשבתו נתבעת בערעור בגין גביית דמי הביטוח ביתר, והקושי בחקירת האקטואר, מצאנו לנכון, תוך שהעמדנו לנגד עיננו בין היתר את עקרון היסוד המפורט בתקנה 5 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018, לקבוע כי עלה בידי המערער להוכיח את הנזק המכומת בחוות הדעת האקטוארית בגין חלק מהתקופה ולחייב את המשיבה לשלם למערער, אשר הוא שביטח את חיי רעייתו ושילם את דמי הביטוח, סכום של 6,118 ש"ח בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום 1.11.2017.

סוף דבר – הערעור נדחה בעיקרו, למעט חיובה של המשיבה בסכום של 6,118 ש"ח בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 1.11.2017.

" אחותה של הנתבעת 1 ציינה במועד הדיון : "אני החלטתי לקחת הכל לידיי. עם כל הכבוד של מנורה ושל ערייה החיים שלה זה עניין שאול. אנו רוצים פשרה בעריית תל אביב לסיים את כל הסבל הזה של אשה אלמנה שמפרנסת שלושה ילדים. אבקש לעשות פשרה ולסיים את הסיפור. ממילא גם אם יש יותר כסף זה יעבור אליהם ולא לאחותי. לפני מספר חודשים קיבלנו תשובה של אי ספיקת כליות. זה חובות לפני 30 שנה. אין לנו אפשרות לקחת עו"ד. תגיעו איתנו לפשרה תעזרו לאחותי. בן אדם פשוט להתנהל מול שני גופים כאלה. זה בא על חשבון הבריאות של אחותי. יש לה שלושה ילדים לגדל. אנו רוצים דבר אחד להגיע לפשרה מול הערייה, שיהיה לה חשבון בנק, שתשלם על דברים בסיסיים. שנה וחצי מתחננים לפשרה. לקחו לנו יותר מ 160,000 ₪ תנו לנו סכום מסוים של אשה אלמנה. אין לה בנק אין לה חיים. אנשים תורמים לה אוכל. איבדנו את אבא שלי לפני 4 חודשים. כרתו לה אצבע ברגל. להיתמודד מול שני גופים כאלה? רוצים פשרה ולסיים לסגור. שיהיה לאחותי את הכבוד האחרון שנשאר ללכת לסופר ולא כמו אשה מסכנה." דיון והכרעה סעיף 147 לחוק הירושה, התשכ"ה-1965 (להלן: "חוק הירושה") קובע כדלקמן: "סכומים שיש לשלם עקב מותו של אדם לפי חוזה ביטוח, על פי חברות בקופת קצבה או בקופת תגמולים או על פי עילה דומה, אינם בכלל העיזבון, זולת אם הותנה שהם מגיעים לעזבון." מכאן, שסכומים שיש לשלם עקב מותו של אדם מתוקף חברותו בקרן פנסיה, מוחרגים מעזבון המנוח אלא אם ניתן ציווי מפורש בעיניין בצוואת המנוח, והעמית מסר הודעה בעיניין זה לקרן עוד בחייו.

לטענת המערערת, המנוח לא ציין במסגרת הפוליסה שמות של מוטבים שיהיו זכאים לקבל את כספי הפוליסה לאחר פטירתו ולפיכך, בהעדר מוטב או שאירים, הפוליסה איבדה את המאפיין "הבטוחי" שלה והיא בגדר נכס של המנוח העובר בירושה.

העיקול ייחד את כספי קופת הגמל של המנוח למקרה בו ייקבע כי עליו לשלם את חובו למבקש.

...

תחילה, מצאנו כי כספי קופת הגמל לתגמולים אינם באים בגדר עיזבון המנוח, וזאת עפ"י סעיף 147 לחוק הירושה.

מסקנה זו מתבקשת כאמור גם מתכליתו של הסעיף, היא התכלית הסוציאלית.

סוף דבר: אשר על כן ובהינתן כל האמור לעיל, אנו קובעים כדלקמן: הנתבעת 1 הנה שאירה של המנוח ונוכח מעמדה זה, הנה זכאית לקבלת הכספים (בהתאם לדרישה כפי שמנחה התקנון) ולעשות בהם כחפצה, בין השאר היא רשאית להעביר את הכספים לסגירת חובות כפי שהיא מצהירה.