מחסור ביסודות עבירה בכתב אישום

ההגנה טענה כי ביהמ"ש לא יכול להשתית ממצא כלשהוא אודות הנאום החסר (בשל המחסור בתחילת הנאום ומקטע באמצע), בהיעדר יכולת לבחון את הדברים מתחילתם לתומם.

לכן נקבע כי הוכחו העובדות המפורטות ביחס לפריט זה שבכתב האישום המתוקן ואינני סבור כי יש להתערב בקביעתו של בימ"ש קמא לעניין זה. בסיכומו של דבר, אינני סבור כי יש להתערב בקביעותיו של בימ"ש קמא ביחס לאישום הראשון לפיהן על יסוד הממצאים שנקבעו ובהנתן יסודות העבירה המיוחסת לנאשם באישום זה יש לקבוע כי המדינה הוכיחה את יסודות העבירה המיוחסת לו – 3 עבירות של תמיכה בהתאחדות בלתי מותרת.

...

מכאן, שנותר רק הצורך לבחון את הרכיב הראשון, משמע - אם המעשה נעשה מתוך "מניע מדיני, דתי, לאומני או אידאולוגי". כאן, סבורני כי בחירת המיקום של ביצוע הירי, העיתוי וה"בחירה" של הקורבנות - מחייבים את המסקנה כי אכן המדובר ב"מעשה טרור".

עוד אעיר כי העובדה שהמערער חוזר וקורא לשלושת היורים "שאהידים", מחזקת את המסקנה הקודמת כי האירוע היה "מעשה טרור". בנוסף, לא ניתן לקבל את הטענה שלא היו בדברים משום עידוד לביצוע מעשים דומים וכי הקריאה הייתה להגנה פאסיבית על מסגד אל-אקצא, שכן הקריאה להתעמת עם שוטרים ולהיות מוכנים להקרבה במהלך העימות – אינה מכוונת לפעילות פאסיבית אלא אקטיבית עד מאד.

בהתאם אנו מורים כי המערער יחל לרצות את מאסרו ביום 4.8.20.

בעיניין ע"פ 732/76 מד"י – כחלון, פד"י לב (1) 170, נדונה השאלה אימתי התביעה עמדה בחובתה להוכיח אשמה לכאורה של הנאשם וכך נקבע – "בית המשפט לא יטה אוזן קשבת לטענה שלפיה אין להשיב לאשמה אם הובאו ראיות בסיסיות, אם כי דלות, להוכחת יסודותיה של העבירה שפרטיה הובאו בכתב האישום. ראיות בסיסיות לעניין זה, אין משמען כאמור ראיות שמשקלן והיקפן מאפשר הרשעה על אתר, אלא כדברי בית המשפט העליון בע"פ 28/49 הנ"ל, ראיות במידה, היוצרות אותה מערכת הוכחות ראשונית המעבירה את הנטל של הבאת ראיות (להבדיל מנטל השיכנוע) מן התביעה לנאשם". אשר לתשתית הראייתית הדרושה בשלב זה נקבע כי: "הלכה היא אם כן, כי די בקיומן של ראיות דלות, ואפילו המדובר רק בחלקים או ב"שברים" של עדות, להוכחת יסודות העבירות המיוחסות, כדי לחייב את הנאשמים להשיב על האשמה.

טענות הנאשמים בדבר מחסור בראיות כגון אי גביית הודעה מעובדים קל וחומר אי העדתם, יישקלו במסגרת הכרעת הדין, כמו גם המשקל אשר יש לייחס לכל אחת מהראיות שהונחו בפני.

...

סבורני כי בענייננו, עלה בידי המאשימה להציג מערכת הוכחה ראשונית הנדרשת על מנת לחייב את הנאשמים להשיב לאשמה" (ת"פ (י-ם) 237/07 מדינת ישראל – משרד התמ"ת נ' ידי פז מאגרים בע"מ, מיום 12.5.09).

לאחר ששקלתי את טענות הצדדים ובחנתי את כלל הראיות שהניחה המאשימה, שוכנעתי כי ברמה הלכאורית ונכון לשלב זה של הדיון, כי אין בטענות שהעלו הנאשמים בשלב זה כדי להוביל למסקנה כי אינם נדרשים להשיב לאשמה, וזאת מטעמי המאשימה.

מעבר לכך, ונוכח נימוקי המדינה למיצוי הדין עם הנאשם במישור הפלילי, הבהיר בית-משפט קמא כי נתן אמון במשיב שלא ביקש להסתיר את מעשיו בדו"ח הפעולה, אלא שנתקל בקשיים טכניים במילוי הדו"ח במערכת דיגיטאלית שאינו מורגל בה. בד בבד, נדחתה טענת ההגנה של המשיב להיעדר שליטה בשל מחסור אקוטי- כרוני בשינה בשל מילוי תפקידו במישטרה.

במכלול האמור, מקום בו קבעה הערכאה הדיונית כי המשיב ביצע את המעשה המיוחס לו בכתב-האישום, באופן המבסס את אשמתו בעבירת התקיפה, הגם שמדובר במעשה בודד, ובהיתחשב בקביעה לעיל כי לא עומדת למשיב הגנה מן הצדק- שוכנעתי, כי היה על בית-משפט קמא להרשיע את המשיב בעבירה שיוחסה לו בגין מעשה הסטירה ובכך שקבע את חפותו בדין הפלילי והורה על זיכויו מהעבירה שיוחסה לו, חרף הוכחת יסודותיה במידה הדרושה, שגה -ויש להתערב בקביעתו.

...

שנית, מסקנה זו משקפת התערבות בשיקול דעת גורמי האכיפה בהחלטה בדבר העמדה לדין פלילי או משמעתי, מקום שבו הנחיית פרקליט המדינה הנזכרת אינה נוקטת בקריטריונים ברורים וחדים בשאלת הבחירה בין מסלולים אלה.

מטעמים אלה, הרי שבנסיבותיו הקונקרטיות והייחודיות של המקרה שכאן סבורני כי "העוול שנגרם לציבור בכללותו", המשתקף בפגם שנפל בהנמקה, אינו מגיע לכדי עיוות דין ואינו מצדיק להתערב בתוצאה שאליה הגיע בית משפט קמא, שלפיה ההליך בעניינו של המשיב לא יוסיף להתנהל ולא יסתיים בהרשעתו.

לפיכך, סבורני כי יש להורות על דחיית הערעור, בכפוף לתיקון שבפיסקה 18 לעיל.

המבחן החצוני -דבר מה - סיכום לאור כל האמור הגעתי למסקנה שהודאות החוץ שמסר הנאשם הן הודאות אמת ובעלות משקל רב. ממצאים עובדתיים ומשפטיים על יסוד הודאות הנאשם בחקירה ועל יסוד הראיות הנוספות שמחזקות אותן אשר מהוות דבר מה נוסף, ועל יסוד משקלן המצרפי של כלל הראיות, אני קובע שעובדות כתב האישום הוכחו ברף הנידרש בפלילים ועובדות אלה משכללות את העבירות שיוחסו לנאשם.

לעניין הוכחת יסודות העבירות העלתה ההגנה טענה אחת בנוגע לקביעת ממצא עובדתי – סכום הכסף שהועלם, ושתי טענות בנוגע לממצאים המשפטיים שעניינם הוכחת יסודות העבירה.

עוד הפניתה לעדות המומחה בבית המשפט, שבה טען שתוצאות המבחנים שערך לנאשם מלמדות שהוא מצוי על גבול הפסיכוזה; סובל מפגיעה בבוחן המציאות והשיפוט הגורמת לו לקבל החלטות המביאות אותו להיתנהגות חסרת אחריות ובלתי זהירה; וסובל ממחסור במשאבי נפש אשר אינו מאפשר לו להיתמודד עם קשיים.

...

גדר המחלוקת המחלוקת בין הצדדים ממוקדת אפוא בשאלות הבאות: משקל הודאותיו של הנאשם אשר נטען לגביהן שהן הודאות שווא; היקף הכנסותיו של הנאשם; הוכחת הנקיטה במרמה ערמה או תחבולה; הוכחת היסוד הנפשי של כוונה מיוחדת להתחמק מתשלום מס; ביטולו של כתב האישום מחמת אי עמידה בזמני הטיפול הנקובים בהנחיית היועץ המשפטי לממשלה שכותרתה: "משך טיפול התביעה עד להגשת כתב אישום". דיון והכרעה לאחר שבחנתי את הראיות שהובאו במשפט, מצאתי שהמאשימה הוכיחה את עובדות כתב האישום ברף הנדרש בפלילים ועובדות אלה משכללות את העבירות שיוחסו לנאשם.

ההגנה לא חלקה ולא יכולה הייתה לחלוק על העובדות דלעיל, ומשמצאתי את טענות המאשימה מוצדקות, הטענה בעניין זה נדחית.

סוף דבר אני קובע שעובדות כתב האישום והוראות החיקוק שיוחסו לנאשם הוכחו ברף הנדרש בפלילים.

על כן אני מרשיע את הנאשם בנקיטת מרמה, ערמה או תחבולה, 11 עבירות לפי סעיף 220(5) לפקודה.

בפיסקה 14 לפסק הדין נקבע: "מרכז הכובד של הליך הראיות הנו בהוכחת יסודות העבירה, המגבשים בסיסה האיכותי. לאחר מכן יש להוכיח שהעבירה לא פסקה, אלא התמשכה מאז התגבשה. אם הוכיחה התביעה שהעבירה עודנה נמשכת, כל שעל הנאשם לעשות הוא להקים ספק סביר באשר להמשכות העבירה. ככלל, במקרים של עבירות הנמשכות גם לאחר הגשת כתב האישום ... אין מקום להגשת כתב אישום נוסף בגין התקופה שלאחר הגשת כתב האישום...". בהמשך נפסק – " לא ניתן להסכין עם תוצאה לפיה עצם הגשת כתב האישום נגד אדם בגין הפרת צו שפוטי, מאפשרת לו להמשיך ולהפר את הצוו לאחר הגשת כתב האישום, תוך שהוא 'מחוסן' מפני נקיטה בהליכים פליליים נוספים בגין הפרת אותו צו ... כל תוצאה אחרת תתמרץ את הרשויות להשתהות בהגשת כתבי אישום כנגד נאשמים בבצוע עבירות נמשכות, שטרם חדלו מהתנהגותם העבריינית". מעדויות שנשמעו וראיות שהוגשו עולה כי המאשימה הוכיחה מעל לכל ספק סביר כי השמוש האסור בדירת המגורים כבית כנסת נמשך לאחר הגשת כתב האישום, לכל הפחות עד למועד דיון ההוכחות ביום 30.6.20.

הטענה לא הוכחה ובכלל זה לא הובאו נתונים לגבי מספר בתי הכנסת בעיר ערד, מידת התפוסה של בתי הכנסת ומספר המתפללים הפוטנציאלי, אולם סביר מאד להניח כי אילמלא מחסור בבתי כנסת, המתפללים היו מעדיפים להתפלל במקום חוקי, שיעודו בתוכנית לבית כנסת.

...

למעשה, אותם סממנים שהיו במועד ביקור המפקחת בשנת 2014, שהובילו את השופט פס בהכרעת הדין למסקנה שהשימוש הוא שימוש חורג לבית כנסת, היו גם בביקור שנערך בחודש יוני 2019.

התוצאה בשים לב למתחם העונש ההולם ולנסיבות שפירטתי לעיל, שנוגעות ושאינן נוגעות לביצוע העבירה, וכן בשים לב לכך שהנאשמים הם בני זוג ומהווים למעשה תא כלכלי אחד (עפ"א 14687-04-11 שלמה וחיניה מדר נ' הוועדה המחוזית לתכנון ובניה דרום, נבו 26.6.22), מצאתי להעמיד את הקנס לנאשם 1 על סך של 20,000 ₪ ולנאשמת על סך של 10,000 ש"ח. לאור כל האמור אני גוזרת על הנאשמים את העונשים הבאים: נאשם 1 ישלם קנס בסך 20,000 ₪ או 30 ימי מאסר תמורתו.

אני מורה לנאשמים להפסיק את השימוש כבית כנסת (להלן: צו הפסקת שימוש).