מחסום כניסה ליישוב בשעות הלילה

יש לציין כי דפוס חמור זה לא היתרחש בישובנו מעולם בעבר (או לפחות בתקופה שאנו גרים כאן) אירועים אלו החלו במקביל לזמן שממנו אותם גורמים (סלם וכל הקשורים אליו) נכנסים ומסתובבים באופן חופשי בישוב במהלך כל שעות היום וגם בלילה.

· משה טל העיד כי נסע עם התובע למחסום להביא שני פועלים לעבודה בבית יתיר.

...

לסיכום בשל כל האמור לעיל אני מורה על קבלת התביעה ופוסקת לתובע פיצוי בסך של 38,000 ₪ אשר ישולמו על ידי הנתבע לב"כ התובע תוך 30 יום מיום קבלת פסק הדין לידיו.

הנתבע ישלם לב"כ התובע שכ"ט עו"ד בסך 10,000 ₪.

הנתבע ישלם לב"כ התובע הוצאות בגין הוצאות העדים כפי שמפורט בפרוטוקול - סך של 600 ₪ בגין תשלום לעד מר שלזינגר יוסף (פרו' עמ' 15).

העובדה שאין ראיות לחובת משיב 1 עולה בבירור גם מכל אלה: היתנהלותו של רון, שבה פנה לאנשים (לפריזיאט) ובקש סיועם בהפללת משיב 2, או עזרה לשם כניסה בחזרה ליישוב, או עזרה בכסף (כעולה מהודעת פריזיאט מיום 3.11.15, 09:20); נוסף על כך, בעימות מול משיב 1, לאחר שנותרו ביחידות, רון ניסה לשכנע את משיב 1 לחבור אליו, אך משיב 1 אמר לו שהוא שקרן; גם לירן הכחיש את אֵרוע מכירת הרימון; תנעמי בעימות הבהיר שלא ראה דבר, ובסוף ביום 11.11.15, היתקשר רון לחוקר ואמר לו משפט (שעוד ילובן בהמשך): "סיפור יפה המצאת...". לעמדת משיב 1, קיימת בעייתיות במשקל הראיות ובעוצמתן, מה גם שלא הוגשו כתבי אישום נגד מעורבים אחרים (תנעמי, עמרי).

רון הגיע למישטרה ומסר את הודעתו בקשר לאירוע זה, והעלה חשד שמדובר "בשלומי וחבורתו". כשנשאל מה הרקע לסכסוך עם שלומי, השיב: "אתה שואל אותי שאלות קשות" והוא ציין באותו מיסמך, לצד החתימה, "רק בגלל שניסו לפגוע באימא שלי". לאחר מכן הלך רון והתפרץ לבית אמו של משיב 2 בשעת לילה.

...

ואכן, בית המשפט מצא שאביו של העורר שם, שהיה בעל תפקיד בכיר במערכת הבטחון והתחייב לפקח על בנו, מאפשר שחרורו לחלופה בפיקוח אותו אב. בבש"פ 5334/11 עבוד נ' מדינת ישראל [7.8.11] נקבע שמעצר הוא הכלל, ושחרור - החריג.

יותר מכך: אף כאשר מדובר בסחר בנשק, בעבירה בודדת של אדם נעדר עבר פלילי, קבע בית המשפט העליון כי יש חובה לבדוק חלופת מעצר: "הגם שהעורר נעדר עבר פלילי, כידוע, עבירות בנשק ובפרט עבירות של סחר בנשק, מקימות חזקת מסוכנות כשלעצמן, בהתאם להוראת סעיף 21(א)(1)(ג)(2) לחוק המעצרים. ואולם, אין בקיומה של המסוכנות האמורה כדי להצדיק את מעצרו של העורר עד לתום ההליכים בעניינו במידה שניתן לאיינה באמצעות חלופת מעצר. אמנם בעבירות נשק הכלל הוא כי אך במקרים חריגים ניתן יהיה לשלול את חזקת המסוכנות הסטטוטורית תחת חלופת מעצר [ראו והשוו: בש"פ 3577/14 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 9 (25.5.2014)], אלא שלנוכח עברו הנקי של העורר ולנוכח העובדה שכתב האישום מייחס לו עסקה יחידה של סחר בנשק - שאין להקל ראש בה כלל וכלל - לגביה נטען כי היא היתה מעידה חד-פעמית, שאינה משקפת את אורח חייו הנורמטיבי, סבורני כי יש לאפשר לעורר לנסות ולסתור את חזקת המסוכנות, ולהורות לשירות המבחן לבחון באופן פרטני האם עשויה תכלית המעצר להיות מושגת בדרך של שחרור העורר לחלופת מעצר שדי בה כדי לאיין את המסוכנות הנשקפת ממנו [ראו למשל: בש"פ 3391/13 עווידה נ' מדינת ישראל, פסקה 9 (20.5.2013)]". בש"פ 1746/15 מאני נ' מדינת ישראל, פסקה 8 [16.3.15] כידוע, על בית המשפט להתחשב ביחסי הכוחות במשולש שצלעותיו הם עוצמת עילת המעצר - עוצמת הראיות - טיבה של חלופת המעצר: " ...קיימת מקבילית כוחות בין עוצמתה של עילת המעצר לבין מידת נכונותו של בית המשפט לשקול חלופת מעצר (ראו, לדוגמה, החלטותיו של השופט י' דנציגר בבש"פ 3572/14 ירון כהן נ' מדינת ישראל (29.5.2014); בש"פ 3484/14 מדינת ישראל נ' אלון חיימוב (22.5.2014)). ודוק: יש להבחין בין עוצמתה של עילת המעצר במקבילית הכוחות לבין עוצמתן של הראיות לכאורה במקבילית הכוחות (להבחנה בין השתיים ראו החלטתו של השופט י' דנציגר בבש"פ 6695/14 עמרם גריב נ' מדינת ישראל (12.10.2014)). כאשר בעוצמת העילה עסקינן, הכוונה למסוכנות הנשקפת מן הנאשם או החשש להימלטות מן הדין ולשיבוש הליכי המשפט, וכאשר בעוצמת הראיות עסקינן, הרי ש"ככל שעוצמת הראיות קטנה יותר ובחינת חומר החקירה, אפילו בשלב הלכאורי, מעוררת ספקות וסתירות, כך תגדל הנכונות לשחרר לחלופת מעצר" (עניין דסוקי פס' 27; בש"פ 3526/13 כיאל נ' מדינת ישראל בפסקה 7 (27.5.2013); בש"פ 6573/13 מדינת ישראל נ' אביתר פסקאות 17-16 (10.10.2013); בש"פ 7873/13 מדינת ישראל נ' עליא זועבי (21.11.2013); בש"פ 2998/14 שומי איסאקוב נ' מדינת ישראל (8.5.2014); בש"פ 6424/14 גואטה נ' מדינת ישראל (6.10.2014); בש"פ 3774/15 פלוני נ' מדינת ישראל (8.6.2015)).

כך, יכול ובית המשפט יגיע למסקנה כי קיימת חולשה בעוצמת הראיות, אך למרות זאת יורה על מעצרו של הנאשם עד לתום ההליכים, נוכח מידת מסוכנותו של העורר כפי שמשתקפת מהמעשה והעושה (השוו התוצאה אליה הגיע השופט א' שהם בבש"פ 5109/15 מיכאל ביטון נ' מדינת ישראל בפס' 11 (30.7.2015), שם הורה על מעצרו עד לתום ההליכים של הנאשם תוך איזון "בין עוצמתן הלא-גבוהה של הראיות" מול מידת מסוכנותו של העורר).

על פי עדויות נוסעי האמבולנס, סמוך לשעה 01:30 בלילה, לאחר שהם ניכנסו ליישוב חורפיש ופנו ימינה, הם ראו באיזור הכיכר, היתקהלות של כמה עשרות אנשים ("המתקהלים"), שהמתינו להם על הכביש, בכיכר, כמה עשרות מטרים לפניהם.

הוא בדיוק ראה את נאשם 2 ואחרים נכנסים לרכב של סאלח, בדיוק ראה אותם עוקפים את האמבולנס [לאחר שבמשטרה טען שהוא לא ראה את עאמר במרדף וראה אותו ליד השיח הפצוע, לאחר שחזר מהאגם (ת/1ב עמ' 7 שו' 37-32)] ובדיוק הוא עצמו נסע ממש מאחורי האמבולנס בעת התאונה וראה את נאשם 2 נדרס (אמירה שהיא חיונית לטענתו שלא רכבו עמד במחסום).

...

" כל האמור לעיל, אינו מונע קביעת ממצאים, על פי עדויותיהם של עדים, אלא שיש לעשות כן בזהירות הראויה, בהתאם לנסיבותיו של כל מקרה ומקרה, של חלקו של כל עד באירוע ובהתאם לכלל הראיות שהובאו בפני בית המשפט.

אולם לא ניתן להתעלם ממטרת המרדף, מטרה המוכחת מעצם ביצוע המעשים, המחזקת את המסקנה בדבר קיומו של היסוד הנפשי הנדרש.

רדיפה, ביחד עם רכבים אחרים, אחר רכב כלשהו ובוודאי אחר אמבולנס המוביל פצועים (במיוחד בנסיבות דכאן ועל רקע האירוע בכיכר) ניסיונות לגרום לאמבולנס הנמלט לעצור, תוך נסיעה מצדדיו מאחוריו ומלפניו ובסופו של דבר, הקמת המחסום כאמור, מקימה צפיות ברמה גבוהה ביותר, של פגיעה בכל מי שנמצא בדרך, כאפשרות קרובה לוודאי ואין לי ספק שהנאשמים הבינו זאת וצפו זאת.

התוצאה נוכח כל האמור לעיל, אני מרשיעה את כל אחד מהנאשמים בעבירה של סיכון חיי אנשים במזיד בנתיב תחבורה- לפי סעיף 332(2) לחוק העונשין, כדלקמן; את נאשם 1 - בגין המרדף באיביזה הצהובה, אחרי האמבולנס ובגין הצבת רכב זה במחסום, אך לא בגין האירוע בכיכר.

דו"ח צפיה במצלמת אבטחה של שער היישוב שער אפריים (ת/11) – ממנו עולה כי ניצפה רכב הדומה לרכב הגנוב יוצא את שער היישוב בליל הגניבה בשעות 00:00 ו-00:24.

"אני הגעתי לקלנסואה בכניסה היו 3 בחורים דיברו איתי אמרו לי יש לנו רכב תעביר לנו אותו ליד המחסום. ניתן לך 500 ₪ רק בעביר (צ"ל תעביר – א.ש.) לנו את זה. אני המצב שלי קשה אמרתי להם בסדר אני אעביר להם את זה". הנאשם מסר כי הוא לא מכיר את השלושה וכי היו להם צעיפים על הפנים.

בענין זה הפנה הסנגור לעובדה כי לא נמצא ברכב הרכוש שנגנב מבית המתלוננים; לא נימצאו כלי פריצה ברכב; הנאשם נתפס נוהג ברכב כשש שעות לאחר גניבתו (הרכב ניצפה יוצא את שערי היישוב בשעה 00:24 והנאשם נעצר בשעה 05:58); מפלט השיחות אנו למדים על קשר בין הנאשם לבין אותו "אחר" מהרשות הפלסטינאית, כאשר לכאורה הנאשם היתקשר אליו ראשון, אולם בהודעה במישטרה טען הנאשם כי האחר נתן לו את מספר הטלפון שלו ובקש ממנו להיתקשר אליו; הנאשם טען בחקירתו במישטרה כי בעת שאסף בקבוקים ליד תחנת הדלק, פנו אליו שלושה ובקשו ממנו להעביר את הרכב מעבר למחסום תמורת תשלום; אין זה הגיוני כי קיימת הכרות מוקדמת בין הגנבים לנאשם, שאם כך מדוע נדרשו להם כ-6 שעות להעביר את הרכב הגנוב לרשותו? לדברי הסנגור התוספת שראה לנכון הנאשם להוסיף על הודעתו הראשונה, לפיה מספר הטלפון שנימסר לו על ידי האחר "זה מספר שמדברים איתו, ואחרי שגונבים אז מכבים", "זו היתה השערה. מה אפשר לבסס על האימרה הזו?" (עמ' 11).

...

על כך קבעה כב' הש' ארבל: "הפרכת החזקה התכופה אינה תלויה במהימנות שמייחס בית המשפט להסברו של הנאשם, אלא באפשרות היתכנותו של ההסבר שניתן (עניין שרף, בעמ' 178). אלא שבמקרה דנן מסר המערער גרסה מופרכת אשר אין בכוחה להפריך את החזקה התכופה שקמה נגדו. למעשה, הסנגוריה אינה חולקת על כך שלו קמה החזקה התכופה הרי שאין הסברו של המערער יכול להפריך אותה. המערער טען כי פגש באופן אקראי באדם שהציע לו להעביר את הרכב לרמאללה תמורת 200 ₪. המערער לא מסר במהלך המשפט את שמו של אותו אדם או כל פרט אחר מזהה לגביו. גרסה זו נשמעת מופרכת ותמוהה. היתכן כי אדם שפגש את המערער באופן אקראי נתן לו רכב שגנב וביקש ממנו להעביר את המחסום מבלי שיהיו להם פרטי ההתקשרות אחד של השני, ומבלי שיהיה להם דרך לערוב אחד להתחייבויותיו של השני? כפי שציין בית המשפט קמא, המערער אף לא מסר כל גרסת אליבי למקום הימצאותו במועד גניבת הרכב. רק בשלב הסיכומים העלה סנגורו של המערער טענה כי המערער מסר לו שם של אדם איתו נסע בטרמפ לירושלים, אך אותו אדם סירב לבוא להעיד. על כך כבר נאמר כי 'אין לומר כי יש באזכור הסתמי האמור של שמות, ללא פרטים מזהים ברורים וללא שמץ ראיה נוספת, כדי לעורר אמון ועל-כן רב הנעלם מן הגלוי' (עניין ביבס, פסקה 7). המסקנה היא, אם כן, כי בדין הורשע המערער בגניבת רכב, ודינו של הערעור בעניין זה להידחות" (ע"פ 5492/11 אלרחמן נ' מדינת ישראל (5.8.12), בפיסקה 21).

ומכאן לנפקותו של סעיף 162 לחוק סדר הדין הפלילי בענייננו – כאמור, סעיף זה קובע כי "הימנעות הנאשם מהעיד עשויה לשמש חיזוק למשקל הראיות של התביעה וכן סיוע לראיות התביעה במקום שדרוש להן סיוע...". כפי שנקבע על ידי בהחלטה בענין טענת "אין להשיב לאשמה", הרי שהראיות בתיק זועקות להסבר מצד הנאשם – היכן היה בעת שהרכב נגנב מבית המתלוננים (אפילו אשת הנאשם לא העידה על כך); מה הקשר בינו לבין "האחר" עימו שוחח טלפונית אודות העברת הרכב לשטחים?; האם התקיים ביניהם קשר מוקדם?; כיצד פנה אליו, דווקא, אם כלל אינו מכיר אותו?; מיהם שלושת האנשים רעולי הפנים שביקשו ממנו, לכאורה, להעביר את הרכב לשטחים תמורת תשלום?; מדוע הסכים לעשות כן אם פסול הוא לנהיגה?; מדוע מפלט השיחות עולה כי הוא זה שהתקשר ראשון ל"אחר" (הסבר מאת הסניגור לא יכול לעמוד, על הנאשם היה להעיד ולהיחקר על כך); כיצד ידע לספר כי מספר הטלפון של אותו "אחר" הוא מסוג המספרים שבעזרתם "גונבים רכב ואח"כ מכבים" (גם כאן, הסבר מצד הסניגור לא יכול לעמוד והנאשם צריך היה להסביר למה התכוון); כיצד יתכן שרכש פחית בסביבות השעה 22:00 והיא נמצאה ברכב בעת מעצרו, בשעה 05:58? כאמור, לא רק שהגירסה שמסר הנאשם בחקירותיו במשטרה נראות, על פניהן, מופרכות, אלא שהוא אף לא העיד עליהן בבית המשפט – ובכך, הביא לחיזוק וסיוע לראיות התביעה שהצטברו כנגדו, כאמור בסעיף 162 לחסד"פ. סוף דבר – הנאשם לא הפריך את החזקה התכופה המתקיימת בעניינו, ולאור הראיות הנוספות שנאספו כנגדו, כמפורט לעיל, אשר קיבלו חיזוק וסיוע מכוח הימנעותו להעיד להגנתו – הוכח כי היה מעורב בגניבת הרכב כמבצע בצוותא.

לאור האמור לעיל, אני מרשיע את הנאשם בעבירות המיוחסות לו בכתב האישום, כדלקמן: גניבת רכב בצוותא חדא, בניגוד לסעיף 413ב לחוק העונשין, תשל"ז-1977 יחד עם סעיף 29(א) לחוק.

לפיכך, הנטל לשכנע כי מתקיימות נסיבות שמצדיקות להקים מחסום דיוני מוטל על המעסיק, וכפי שנקבע בהילכת יולזרי על המעסיק להראות כי עשה כל שניתן כדי לקיים את חובתו, ולמרות זאת לא קיים את חובתו בשל היתנהגות העובד.

בגדר האמור, טען התובע כי תחת אחריות פלג מצויים יישובים, שבעת כניסתם לתאגיד סבלו מאחזקה לקויה של התשתית, אשר גרמה להפסקות מים רבות וזרימת ביוב לא תקינה, לרבות הזרמת ביוב בתוככי היישוב ולנחלים, ונוכח מצב עניינים זה פלג נשאה באחריות גדולה לשמירה על אספקת מים רציפה והולכת ביוב תקינה בהתאם להנחיות הרגולציה.

מר רודין הצהיר כי כבר בזמן יצירת תפקיד רע"ן אחזקה (תשתיות) היה ברור שהתפקיד דורש רמת כוננות גבוהה, ובצוע שעות נוספות רבות מחוץ לשעות העבודה, לרבות בשעות הלילה בסופי שבוע ובחגים, והתובע נידרש ליתן מענה ל-13 היישובים, שהיו תחת "אחריותו האחזקתית" לאספקת מים רציפה והולכת ביוב.

...

בשים לב לכך שמדובר בזכות קוגנטית, מצופה היה כי המדינה תניח טיעון מפורט וברור שמבסס את המסקנה כי מדובר בחריגה, בין אם על יסוד החוזר ובין אם יסוד הוראות החוק, אך היא לא עשתה כן. כללו של דבר: אין בסיס לקבוע כי תשלום גמול שעות נוספות בענייננו נוגד את סעיף 29 לחוק יסודות התקציב.

לסיכום התביעה כנגד פלג מתקבלת בחלקה.

התביעה כנגד גאון, נדחית.