בפרשת ההגנה העיד הנאשם, ובמהלכה צומצמה לראשונה ירעת המחלוקת במידת-מה, עת אישר הנאשם כי הוא מזהה את עצמו הן בסרט מצלמת האבטחה, והן בתצלום שבו הוא נראה בזירת הארוע, פצוע ושרוע על הארץ.
בהקשר זה טען הסנגור, כי לא הוכח שהנאשם דקר את השוטרת והשוטר מתוך כוונה לגרום למותם; וכי ככל שהמאשימה מבקשת להוכיח את כוונת הקטילה מאימרתו בחקירה בבית-החולים, הרי שאמרה זו אינה קבילה, ומכל מקום – היא חסרת משקל ראייתי, נוכח העובדה שנגבתה מהנאשם בעת שהיה במצב רפואי מורכב ותחת השפעת תרופות, ובפרט כאשר החקירה לא הונצחה בתעוד קולי או חזותי.
...
לנוכח עדותו של החוקר, ולאור תוכן ההודעה, מתחייבת המסקנה, כי הדברים שנרשמו באמרה משקפים בצורה מדויקת את הדברים שהשמיע הנאשם באוזני החוקר.
ההכרעה המשפטית
העבירה של ניסיון לרצח, לפי סעיף 301(1) לחוק העונשין, קובעת כי מי ש"מנסה שלא כדין לגרום למותו של אדם", "דינו מאסר עשרים שנים". מדובר בעבירה מיוחדת, בהיותה עבירת ניסיון עצמאית (ע"פ 1474/14 פלוני נ' מדינת ישראל (15.12.15), בפִסקה 58; וע"פ 6468/13 צרפתי נ' מדינת ישראל (3.5.15)), אשר חלות עליה הוראות החלק הכללי של חוק העונשין, ובכללן הוראת סעיף 25 לחוק המגדיר את הניסיון כדלהלן: "אדם מנסה לעבור עבירה אם, במטרה לבצעה, עשה מעשה שאין בו הכנה בלבד והעבירה לא הושלמה". היסוד העובדתי בעבירת ניסיון לרצח מתגבש כאשר המעשה יצא מגדר שלב ההכנה, ומהווה חוליה בשרשרת מעשים שנועדו להביא בסופו של דבר לביצוע העבירה המושלמת – עבירת הרצח בכוונה תחילה.
על-רקע האמור, ניתן להשתמש בהנחות וחזקות שונות המבוססות על נסיבותיו של המקרה, אשר יש בהן כדי להצביע על הלך נפשו של הנאשם, ככלי ראייתי.