ב"כ המאשימה חזר על האמור בתסקיר שירות המבחן לעניין העונש, וטען כי הנאשם נפגש פעם אחת עם שירות המבחן, לא עבר טפול פרטני או טפול במסגרת ההליך ולא היה תחת מעקב ולמרות שמדובר בפגישה אחת ויחידה שירות המבחן ממליץ על עונש מאוד מקל, תוך ביטול הרשעה.
נטען כי הנאשם מפרנס יחיד, בהיותו שכיר בחברה שמספקת שירותי בנייה לקמ"ג. הנאשם עבר קורסים מטעם מקום עבודתו, לשם שיפור הכשרתו.
מיתחמי העונש ההולם
נראה כי הצדדים אינם חלוקים ביחס לסוג הערכים המוגנים שנפגעו כתוצאה ממעשי הנאשם, ביחס לשתי העבירות.
המלומדים רבין וואקי עמדו על כך בספרם "הענישה הפלילית", וכלשונם:
"אי הרשעה אינה עונש... השיקול העקרי המנחה את בית המשפט בהחלטה שלא להרשיע את הנאשם הוא יחס בלתי מידתי בין התועלת שבהרשעת הנאשם לבין הנזק שעתיד להגרם לו כתוצאה מכך. שיקול זה אינו חלק ממערך השיקולים המנחה את השופט בקביעת מיתחם העונש ההולם... בהחלטתו להמנע מהרשעה , חייב ליתן דעתו על העקרון המנחה ועל שאר העקרונות הקבועים בחוק. ככל שמעשה העבירה חמור יותר, וככל שמידת אשמו של הנאשם רבה יותר, כך החשיבות של הטלת עונש שישיב לנאשם כגמולו לפי עיקרון ההלימה גוברת גם היא. על כך יש להוסיף את העובדה שהכרעה של אי הרשעה כובלת את בית המשפט לגזירת עונשים מסוימים בלבד – כגון שירות לתועלת הציבור או התחייבות להמנע מבצוע עבירה – ומונעת ממנו להטיל עונשי מאסר או קנס. בכך ניתן לזהות קיומם של יחסי תלות בין ההכרעה בדבר אי הרשעה להכרעה בדבר קביעת המיתחם ההולם" (יורם רבין, יניב ואקי, "הענישה הפלילית", כרך ג', פרק 3, עמ' 48, 2022) [הדגשות לא במקור – א.ד]
מיתחם העונש ההולם לארוע הראשון – כ/א 1.
מדיניות הענישה הנוהגת בבצוע עבירת התקיפה הבסיסית נעה במנעד רחב, והיא משתנה בהתאם לנסיבות הספציפיות שקיימות בכל תיק ותיק.
לעומת זאת הפגיעה השנייה, שהנה עקיפה בדמותה, מהוה תמריץ שלילי לכלל עובדי הציבור להעניק שירות יעיל לאזרח, אשר אינו מבוסס על רגשות של פחד, לחץ ואימה.
הדברים נשענים על העובדה אשר על פיה הרגשות של מורא ופחד מתעצמות כאשר מדובר בהיתקלות פיזית וכן, נוכח האפשרות הנמוכה להסלמה של הארוע.
לנוכח טיב העבירות שיש בהן פרץ בלתי נשלט של אלימות , ניתוח אופיו של הנאשם על ידי תסקיר המבחן, הצורך בהרתעת היחיד והרבים דוקא בשל אלו בהפרעה לעובד בתחום הרפואה והפגיעה הבלתי נשלטת במוכרת , חומרת העבירות השתיים המלמדות על חובת הטיפול השיקומי טפולי ובטוחה לעתיד במאסר מותנה בהתאם לניתוח הסיכון הנשקף , קנס פיצוי והתחייבות ועוד ומנגד היכול לאזן מבלי לפגוע יתר על המידה ברכיבי הענישה גם לאחר הרשעה , הריני מורה בזה על הותרת ההרשעה על כנה .
...
נוכח האמור לעיל, אני סבור כי מתחם העונש ההולם צריך לנוע בין ענישה צופה פני עתיד בצירוף של"צ לבין מספר חודשי מאסר שיכול שיהיו מבוצעים בעבודות שירות לצד רכיבי ענישה נלווים .
"
בעפ"ג (מחוזי ב"ש) 66903-07-20 טאופיק אבו מדיעם נ' מדינת ישראל (נבו 30.12.2020) (להלן: "עניין אבו מדיעם"), בו נקבע (בדעת רוב):
"מקובלת עליי טענת ב"כ המערער, התואמת את ההלכה הפסוקה, לפיה בין התבחינים הללו מתקיימת מעין "מקבילית כוחות", במובן זה שככל שמעשה העבירה חמור יותר, נדרש הנאשם להוכיח פגיעה קונקרטית ולא יהא די בתרחיש תאורטי או אף בהוכחת מידת ודאות קרובה לקיומו של נזק קונקרטי.
סוף דבר:
לאחר ששקלתי את מכלול השיקולים כמפורט לעיל, והחלטתי להותיר את הרשעת הנאשם על כנה הריני גוזר על הנאשם את העונשים הבאים:
צו של"צ בהיקף של 220 שעות.
