ביתן רכשו את ביתם כבית בנוי בשנת 2005, ורשומים כבעלים משנה זו.
בתיהם של הצדדים מצויים בסמיכות זה לזה, וחולקים גבול משותף, בצידו הצפוני של בית סמימי והדרומי של בית ביתן, בקוו הגבול בין חלקות 36 ו- 35.
ככל שהיה מדובר במחוברים שבמיצר, היה על סמימי להישתתף בעלות הקמת ואחזקת החומה, אך הם לא עשו כן.
בתביעה שהגישו הוסיפו וטענו ביתן כי סמימי עשו שימוש בחומה שהיא רכושם הפרטי תוך השגת גבול.
כשנשאל המודד צרצור מדוע אמר שהחומה בנויה על הגבול שבין החלקות אם הקצה הדרומי של חומת הלבנים נמצא צפונית לקו הגבול שבין החלקות, השיב: "החומה בין השכנים היא מוגדרת ממה שנובע, מהאדמה עד למעלה, זה מפריד בין שני הצדדים, זה החומה, אתה יכול לבנות כל דבר אחר גם מעל ה-20 סנטים וגם לקרוא לזה חומה. עכשיו הגבול פה עובר דרך הקיר, דרך החומה, שזה גם הוא האבן וגם הוא הבלוקים גם בסוף גם אתה יכול לבנות מעל הבלוקים עוד משהו אבל הגבול עובר על החומה שזה הקיר המשותף ביניכם" (עמ' 86, שו' 14-9).
מהעדויות והראיות שהובאו לעיל עולה עוד, כי אין מחלוקת שחומת האבן קיימת למצער לאורך כמחצית מאורך הגבול שבין הבתים.
...
מקובלת עליי עדות המודד צרצור בהקשר זה, כי יש להתייחס לחומה מהקרקע ועד לחלקה העליון, שכן מדובר למעשה בחומה אחת, המפרידה בין הבתים.
לאור כל האמור, אני קובעת כי החומה כולה, דהיינו הן חומת הלבנים, הן חומת האבן, הינה בגדר "מחוברים שבמיצר", ומשכך בהתאם להוראות סעיף 49 לחוק המקרקעין יש לראות בה בבעלות משותפת של ביתן וסמימי.
כפועל יוצא של קביעה זו, אין מקום למתן סעד הצהרתי כי חומת הלבנים הינה בבעלותם הבלעדית של ביתן, כמו גם ליתר הסעדים שהתבקשו בסעיפים 66 ב'-ו' לתביעת ביתן, דהיינו להורות לסמימי להסיר את אשר חיברו לחומה הפונה לכיוון ביתם ולהורות להם לחדול מכל שימוש בחומה, הואיל ויש לראות בחומה בבעלות משותפת, מדובר בשימוש בחלק החומה הפונה לצד של סמימי, וביתן לא התנגדו לשימוש במשך השנים וניתן לראות בכך הסכמה מצד ביתן לשימוש זה. כך גם, לאור התוצאה אליה הגעתי, אין מקום לסעד המורה כי ככל שסמימי ירצו לבנות חומה בשטחם, זו תבנה בשטחם של סמימי, מה גם שמדובר בסעד תיאורטי בשלב זה.
למעלה מן הצורך יצוין כי גם אם הייתי מקבלת טענת ביתן כי יש לראות בחומת הלבנים כרכושם הפרטי, דינה של התביעה הכספית שהגישו לדמי שימוש להידחות.
