מחלוקת בין חברות ביטוח על חבות לפיצוי נפגע בתאונת דרכים

על מנת לייעל הליך זה ולמנוע את הצורך בהגשת תביעות בכל מקרה ומקרה בנפרד, כרת המוסד לביטוח לאומי הסכמים עם חברות הביטוח, במסגרתם הוסכם על שיפוי המוסד לביטוח לאומי באחוזים מסוימים במקרים בהם המוסד לביטוח לאומי משלם לנפגעי תאונות הדרכים ולחברת הביטוח יש חבות על פי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים.

בהיתחשב במסגרת הנורמאטיבית שפורטה בהרחבה לעיל לעניין זכות השיפוי של המוסד לביטוח לאומי כלפי צד ג' שאינו המעסיק (בהתאם לסעיף 328 לחוק), הרי שטענת התובע כי הנתבע במקרה דנן שימש "צנור מגשר" בין התובע לבין חברת הביטוח וכי למעשה, הנתבע לא שילם לו דבר- דינה להדחות.

מכל מקום, לא יכול להיות חולק כי מדובר בועדות שקבעו את נכותו של המערער בשנות ה-80/90 (לתובע נקבעה לתובע דרגת נכות צמיתה (מעבודה) בשיעור של 30% בתחולה מיום 1.6.89), כך שלא יכולה להיות מחלוקת כי מועד הערר[footnoteRef:27] או העירעור[footnoteRef:28] ביחס להחלטות של ועדות אלה חלף והתיישן.

...

טענת התובע שלפיה הנתבע טעה בחישוב ההיוון, אף היא דינה להידחות, הן מחמת התיישנות, והן מחמת העדר הוכחת הטענה האמורה.

] גם טענת התובע לעניין אי הפעלת תקנה 15 בוועדות שקבעו את שיעור נכותו מעבודה, דינה להידחות.

] סוף דבר לאור כל האמור לעיל, תביעת התובע לתשלום גמלת נכות כללית מלאה – נדחית.

במילים אחרות, לטענת חברת הביטוח, הכסוי על פי הפוליסה שהוציאה לרכב מוגבל לתאונות שארעו באיו"ש. חברת הביטוח מוסיפה וטוענת שקרנית מנועה מלטעון אחרת, שכן במסגרת הליך אחר היא טענה שאין לראות בחברת ביטוח פלסטינאית משום מבטחת על פי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה – 1975 (להלן ולשם קיצור: "חוק הפיצויים" או "החוק").

בס' 2(א) לחוק נקבעה אחריותו של נהג לפצות מי שניפגע בתאונת דרכים: "המשתמש ברכב מנועי (להלן - הנוהג) חייב לפצות את הנפגע על נזק גוף שניגרם לו בתאונת דרכים שבה מעורב הרכב." לפיכך, אין ולא יכולה להיות מחלוקת בדבר חיובו של הנהג (הנתבע 1) בפצוי התובעת.

) הינה כי כן, אף שחברת ביטוח פלסטינאית אינה רשאית להגיש תביעת שבוב בישראל, היא כשרה להיתבע כאן על פי חוק הפיצויים, אם ביטחה רכב פלסטינאי, כפי שנקבע בע"א 304/10 ראמי ח'מיס נ' קרנית קרן לפצוי נפגעי תאונות דרכים (28.7.11) (להלן: "הילכת ראמי ח'מיס"): "הפקודה מכירה גם בפוליסה שהוצאה בידי מבטח פלסטינאי, לכלי רכב פלסטינאי בגין חבות טעונת ביטוח בשל תאונת דרכים שאירעה בישראל." הפקודה שותקת בכל הנוגע לפוליסות ביטוח שהוציאו חברות ביטוח פלסטינאיות לרכבים ישראלים.

כאמור לעיל, במישור היחסים בין בעלי הרכב והנוהג בו לבין חברת הביטוח, רשאית חברת ביטוח לקחת על עצמה חובות רחבים יותר מאלו שנקבעו בפקודה, ולבטח רכבים ישראלים גם מחוץ לשטחי איו"ש. גם הנהג רשאי לרכוש מספר פוליסות שיכסו את נהיגתו.

...

" (ע"א 6283/12 ‏עמית צדוק נ' שיכון ופיתוח לישראל בע"מ (26.3.14) לסיכום, איני סבורה שיש מקום לקבוע שקרנית מושתקת מלטעון שהפוליסה שהוציאה חברת הביטוח לרכב מכסה גם תאונות שאירעו בתחום מדינה ישראל, וכך אני קובעת.

ר' למשל בת.א. (שלום - נצ') 59170-02-15‏ ‏ מטרופולין - תחבורה ציבורית בע"מ נ' עימאד אגבאריה 19.12.17): "בהתאם לקביעה הנ"ל, היעדרו של היתר מיוחד לנהוג בישראל, הדרוש מתושב הרש"פ שבחזקתו רישיון נהיגה תקף לפי תקנה 578א לתקנות התעבורה, אינו משליך על שאלת קיומו של רישיון נהיגה כדין בידי הנתבע 2, ואינה יכולה לשמש עילה לשלול כיסוי ביטוחי." אף אני סבורה שהעדרו של היתר מפקד צה"ל אינו שולל כיסוי ביטוחי.

לסיכום על פי פקודת ביטוח רכב מנועי, חברת ביטוח פלסטינית שלא קיבלה את אישור שר האוצר, אינה נחשבת כ"מבטח" ולפיכך פקודת הביטוח, המקנה למי שנפגע בתאונת דרכים זכות תביעה ישירה כלפי מבטחת הרכב, אינה חלה עליה במישרין.

המחלוקת בין הצדדים עוסקת בסוגיה האם יש להטיל את החבות לפצוי התובע על הנתבעת 1, כלל חברה לביטוח בע"מ, היא מבטחת הרכב בו נהג התובע, או על הנתבעת 2 היא קרנית, קרן לפצויי נפגעי תאונות דרכים, בהעדר כסוי בטוחי לרכב הפוגע ועל שירביט היא הנתבעת 4, מבטחת רכב נוסף מסוג מרצדס שהיה מעורב בתאונה והדף את הרכב הפוגע לכיוון רכב התובע.

המחלוקת העיקרית שבה נידרשת הכרעה היא, בשלב זה כאמור, מחלוקת בין חברות הביטוח – בין הנתבעת מס' 1 (להלן: "כלל"), מבטחת רכב התובע, לבין הנתבעת מס' 2 (להלן: "קרנית"), מבטחת הרכב הפוגע בנסיבות העניין (שכן הרכב הפוגע ככל הנראה נעדר כסוי בטוחי) ובין הנתבעת 4 מבטחת רכב המרצדס.

כפי שיפורט להלן, מצאתי לנכון לדחות טענה זו, ולקבל את טענת כלל, כי בעת התאונה היוה רכבו של התובע מעין זירה בלבד, וכי התאונה ארעה עקב שימוש ברכב הפוגע, ועל כן חובת הפצוי על מבטחת רכב זה. סעיף 1 לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים מגדיר את תאונת הדרכים כך: "מאורע שבו נגרם לאדם נזק גוף עקב שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה; יראו כתאונת דרכים גם מאורע שארע עקב היתפוצצות או היתלקחות של הרכב, שנגרמו בשל רכיב של הרכב או בשל חומר אחר שהם חיוניים לכושר נסיעתו, אף אם ארעו על-ידי גורם שמחוץ לרכב, וכן מאורע שניגרם עקב פגיעה ברכב שחנה במקום שאסור לחנות בו או מאורע שניגרם עקב ניצול הכוח המכני של הרכב, ובילבד שבעת השמוש כאמור לא שינה הרכב את ייעודו המקורי; ואולם לא יראו כתאונת דרכים מאורע שארע כתוצאה ממעשה שנעשה במתכוון כדי לגרום נזק לגופו או לרכושו של אותו אדם, והנזק נגרם על ידי המעשה עצמו ולא על ידי השפעתו של המעשה על השמוש ברכב המנועי". בעניינינו ההגדרה הרלוואנטית הנה - מאורע שבו נגרם לאדם נזק גוף עקב שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה.

...

לאור האמור, מתבקשת המסקנה, כי מי שחב בפיצוי התובע על נזקי הגוף שנגרמו לו הוא נהג הרכב הפוגע, ובמקרה הנוכחי קרנית בהיעדר כיסוי ביטוחי.

מבחינת נהג הרכב הפוגע הרי שהוא עשה, ללא ספק שימוש ברכב מנועי, ועקב שימוש זה נפגע התובע, עת היה מצוי בתוך רכב חונה, שלא נעשה בו שימוש המוכר ככזה לפי ההגדרות החוק הפלת"ד. לאור האמור, אני מקבל את טענותיה של "כלל" ואת הניתוח המשפטי המפורט בסיכומיה, ודוחה את טענות קרנית.

סוף דבר לאור המפורט לעיל, התביעה נגד הנתבעת מס' 1 – נדחית.

לסיכום טען התובע כי אין יש לדחות את בקשת המבקשת מפאת חוסר תו"ל, העדר עילה וזאת לאור כל האמור לעיל ומפאת קיומן של הוראות חוק חוזה הביטוח והוראות המפקח אשר לפיהן, על חברת הביטוח לברר חבותה וליתן עמדתה בנוגע לכך בתוך זמן סביר לאחר שהיו בידיה העובדות עליהן היא מבססת את טענותיה – בנגוד לנעשה במקרה דנן.

נוסף על כך, בקש התובע כי ככל בקשתה של המבקשת תיתקבל הרי שיש לאפשר לו לתקן את כתב התביעה מטעמו באופן שבו תצורף קרנית - קרן לפצוי נפגעי תאונות דרכים, כנתבעת לכתב התביעה ולחלופין, חברת הביטוח הרלוואנטית.

(ב)חובת בעלי הדין ובאי כוחם היא לסייע לבית המשפט בקיום המוטל עליו לפי תקנות אלה, וכן לנהוג בתום לב ובהגינות דיונית תוך שהם מסייעים במימוש התכלית הדיונית, ובכלל זה העמדת הפלוגתאות האמיתיות שבמחלוקת בין בעלי הדין, מיקודן, בירורן והכרעה בהן.

אציין, כי בהחלטתי בבקשה לדחיית מועד גילוי המסמכים, קבעתי כדלקמן: "אני מוצא כי גילוי דו"ח החקירה מטעם המבקשת, עלול להביא לשיבוש ראיות - ובמבחן התוצאה לא יסייע לחשיפת האמת. הגעתי לכלל מסקנה זו, מאחר שהמבקשת סומכות את יתדות הגנתה, בין היתר, על טענות הנוגעות למהימנות התובע ולנסיבות התרחשותו של מקרה הביטוח מושא התביעה. בהתאם לרע"א 4249/98 סויסה נ' הכשרת הישוב – חברה לביטוח בע"מ, נה(1) 515 (1999), נסיבות העניין מצדיקות סטייה מכלל חזקת הגילוי הכללי של מסמכים והעיון בהם." בנסיבות הללו, ניכר כי יש בכוחו של תיקון כתב ההגנה לחשוף את השאלות האמתיות השנויות במחלוקת ואגב כך, לרדת לשורש חקר האמת ולאפשר הליך הוגן, יעיל וצודק.

...

לפיכך, טענה המבקשת – כי דין הבקשה להתקבל.

מאותו הנימוק אינני מקבל את טענות השיהוי אשר נטענה על ידי הצדדים כמפורט בתגובתם לבקשה.

אציין, כי בהחלטתי בבקשה לדחיית מועד גילוי המסמכים, קבעתי כדלקמן: "אני מוצא כי גילוי דו"ח החקירה מטעם המבקשת, עלול להביא לשיבוש ראיות - ובמבחן התוצאה לא יסייע לחשיפת האמת. הגעתי לכלל מסקנה זו, מאחר שהמבקשת סומכות את יתדות הגנתה, בין היתר, על טענות הנוגעות למהימנות התובע ולנסיבות התרחשותו של מקרה הביטוח מושא התביעה. בהתאם לרע"א 4249/98 סוויסה נ' הכשרת הישוב – חברה לביטוח בע"מ, נה(1) 515 (1999), נסיבות העניין מצדיקות סטייה מכלל חזקת הגילוי הכללי של מסמכים והעיון בהם." בנסיבות הללו, ניכר כי יש בכוחו של תיקון כתב ההגנה לחשוף את השאלות האמתיות השנויות במחלוקת ואגב כך, לרדת לשורש חקר האמת ולאפשר הליך הוגן, יעיל וצודק.

אשר על כן, אני מקבל את הבקשה ומורה כדלקמן: כתב הגנה מתוקן מטעם המבקשת יוגש עד ליום 20.7.21.

הנתבעת – חברת הביטוח, אינה חולקת על חבותה מכוח חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 ואף לא על שיעור הנכות הרפואית שנקבעה, אולם בין הצדדים קיימת מחלוקת של ממש בנוגע להקף הפצוי.

...

בנסיבות אלה, אני קובע כי התובעת מיצתה את חובתה וכי אין מקום לעריכת ניכוי רעיוני.

אמנם בן הזוג לא נחקר במל"ל, אך לא שוכנעתי כי קיים סיכוי ממשי כי דווקא עדות בן הזוג, חרף היותו בבירור צד מעוניין, הייתה משנה מעמדת המל"ל. כפועל יוצא, אף אין לדבר במקרה דנן, על אי קיום חובותיו הציבוריות של המל"ל, בהותרת ההחלטה על כנה, לו היה דן בדבר בשנית.

סוף דבר על רקע כל המפורט לעיל, התביעה מתקבלת במובן זה שהנתבעת תשלם לתובעת בגין נזקיה עקב תאונת הדרכים מיום 10.10.2017, סך כולל של 556,581 ₪ בתוספת שכ"ט עו"ד בסך 13% + מע"מ והאגרה כפי ששולמה.