מחלוקת בדבר מקום חלופת מעצר לעורר הסובל מלקות נפשית

בית המשפט ציין כי שרות המבחן העריך כי בעיתוי הנוכחי אין מקום להמלצה על שילוב המשיב במסגרת טיפולית, ועל רקע דברים ששמע מב"כ המשיב ומפי אחותו, נתבקש שרות המבחן להגיש תסקיר משלים אשר יתייחס לאפשרות לשלב את המשיב בטיפול משולב (ר' עמ' 9 לפר' שורות 19-32).

כאמור לעיל אין מחלוקת בדבר קיומן של הראיות לכאורה.

שרות המבחן מציין ברישת התסקיר כי "לאור התרשמותנו כי מדובר באדם שסובל מבעית אלימות למרות ספקנותנו מיכולתו להישתלב בטיפול לאור העובדה שהוא מבקש לקבל עזרה וטפול נוצרו להערכתנו תנאים לגייסו לטפול תואם צרכיו". שרות המבחן חוזר על האמור בתסקיר הקודם לפיו בין היתר מאז פרידתו מהמתלוננת והעדר תיפקוד תעסוקתי עבר המשיב "תהליך היתדרדרות במצבו הנפשי לצד קושי בויסות דחפים נטייה להתנהגויות אלימות והרסניות". שרות המבחן מעריך קיומו של סיכון במצבו של המשיב להישנות היתנהגות אלימה כלפי המתלוננת, אך להערכתו הישתלבותו בטיפול אינטנסיבי בבית נועם "תסייע ברכישת כלים להתנהלות לתקשורת אדפטיבית בקשר הזוגי ובכך תפחית סיכון להתנהלות בעייתית ואלימה מצדו בעתיד". שרות המבחן מציין כי השהייה בבית נועם אינה חלופת מעצר כי אם מסגרת שהייה טיפולית.

נמצא שהמשיב מסוגל להבדיל בין טוב לרע, היה ביכולתו להבין את השלכות מעשיו, מסוגל להעזר בסנגור ואינו לוקה במחלת נפש.

גם אם נאשם הביע את רצונו בטיפול רק לאחר שהחל ההליך המשפטי בעיניינו, אין בכך כדי למנוע חלופה טיפולית, ככל שבית המשפט השתכנע שרצונו כן. ככל שהדבר נוגע לתנאי השני בדבר פוטנציאל הצלחת הטיפול, איני מוצא טעם להבחין בין עבירות סמים לעבירות אלימות במשפחה, שכן חשיבותו קיימת גם בעבירות אלה.

השאלה המרכזית הנשאלת בגדרי ערר זה הנה האם קיימת הצדקה להחלטת בית משפט קמא לחריגה מהכלל אשר התגבש בפסיקה, לפיו בחינת האפשרות לשחרר נאשם להליכי טפול וגמילה תעשה ברגיל בשלב הטיעונים לעונש ככל ויורשע ולא בשלב המעצר (ר' בש"פ 4068/03 אלחרר נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו 15.5.03); בש"פ 11981/04 שפק נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו 9.1.05); עמ"ת (ת"א) 70962-01-18 מדינת ישראל נ' ורטס (1.2.18)).

...

סוף דבר כפי שקבע בית המשפט העליון בפרשת פלוני לעיל והדברים נכונים ותקפים בענייננו אנו , הרי ש: בעבירות אלימות במשפחה נכון להחיל את הכלל, לפיו עיתויים הראוי של הליכי הטיפול והשיקום הוא, על-פי רוב, בשלב גזירת הדין וריצוי העונש, וכי שליחת המבקש להליך טיפולי טרם שהסתיים ההליך הפלילי בעניינו תהא החריג לכלל.

ברם אולם בענייננו אנו סבורני כי לא נמצאה הצדקה לחרוג מהכלל וככל שהמשיב יבקש להשתלב במסגרת טיפולית וימצא מתאים לכך על בית המשפט יהא לשקול זאת במסגרת שלב גזירת הדין ככל שהמשיב יורשע במיוחס לו, כולו או חלקו, אך לא במסגרת שלב המעצר.

אשר על כן ובהינתן כל האמור, הערר מתקבל והחלטת בית המשפט מיום 22.8.22, מבוטלת.

בהחלטה בערר נקבע כי קיימות ראיות לכאורה לכך שהמשיבה התחזתה כחולת נפש ומשכך לא היה מקום לשחרורה לחלופת מעצר, מקום שבו קיים חשש להמלטות ולשיבוש מהלכי משפט.

מנגד, מטעם המשיבה הוגשו לבית המשפט המחוזי שלוש חוות דעת שתמכו בטענתה שלפיה היא אינה כשירה לעמוד לדין מפאת מחלת נפש שבה היא לוקה – מאת ד"ר בריאן טרפלר, מאת פרופ' שמואל טיאנו, ומאת פרופ' משה קוטלר.

לבסוף טוען העורר כי בית המשפט המחוזי לא העניק משקל מתאים לעילות המעצר הברורות בעיניינה של המשיבה: ראשית, החשש כי המשיבה תמלט מן הדין ותפעל כדי לשבש את ההליכים נגדה, בין על דרך של המלטות ממש בין על דרך הקצנת מצבה הנפשי במזיד; ושנית, המסוכנות הגבוהה הנשקפת ממנה לנוכח עבירות מין חמורות ומרובות המיוחסות לה. בדיון שהתקיים לפניי, עמד בא כוח העורר על כך שגם אם נחלשה טענתו בדבר התחזותה של המשיבה, זו לא היתבטלה משבית המשפט המחוזי לא קבע כל ממצא פוזיטיבי בעיניין זה, אלא בחר למנות פאנל מומחים שייתן דעתו בנושא.

נוסף על כך ציין בא כוח העורר כי אין מחלוקת בדבר קיומן של ראיות לכאורה וכי קיומה של עילת מעצר נקבע כבר בהחלטת בית המשפט המחוזי מיום 2.9.2014 – וזאת אף בלא שעמדה כלל על הפרק השאלה אם המשיבה מתחזה.

ראשית דבר, וכפי שהובהר לצדדים במהלך הדיון, לא זה המקום ואין בכוונתי להביע עמדה בשאלה אם המשיבה סובלת ממחלת נפש או שמא היא מתחזה במטרה להמלט מן הדין.

...

לבסוף טענו באי כוחה של המשיבה כי העורר אמנם עט על החלטת הוועדה הפסיכיאטרית המחוזית מיום 24.6.2019 כמוצא שלל רב, אך לא מצא לנכון להביאה בפני בית המשפט המחוזי בטרם ניתנה החלטת מינוי הפאנל – ויש בכך משום עדות למשקל הנמוך שיש לייחס לה. דיון והכרעה אקדים אחרית לראשית ואציין כבר בשלב זה כי למקרא שתי הודעות הערר, על נספחיהן הרבים, ולאחר שהטיתי אוזן לטענות הצדדים בדיון שהתקיים לפניי, נחה דעתי כי דין הערר שהגיש העורר להתקבל – וכי אין מקום לעת הזו להורות על שחרורה של המשיבה למעצר בית.

אין בידי לקבל טענה זו – שכן החלטת מינוי הפאנל מעידה כשלעצמה על ספק לא מבוטל במהימנותה של המשיבה בכל הקשור למצבה הנפשי.

סוף דבר, דין הערר שהגיש היועץ המשפטי לממשלה ב-בש"פ 6506/19 להתקבל ומשכך אני מורה על מעצרה של המשיבה עד למתן החלטה בעתירת ההסגרה לאוסטרליה.

לאחר שנחקרו המפקחים ביהמ"ש קמא קבע כי רצף האירועים, שעות ביצוע ההתפרצות ויתר הנסיבות מלמדים שנשקפת מהמשיב מסוכנות, ובחן השאלה האם יש בחלופה המוצעת כדי לאיין מסוכנותו של המשיב, כשברקע שימוש, לעיתים, בסמים והוא מוכר למערכת בריאות הנפש.

על כן, הומלץ על שיחרור למעצר בית וצו פקוח משך 6 חודשים מסגרתו ישולב בהליך טפולי ביחידה להתמכרויות בהחלטתו מיום 9.7 תהה ביהמ"ש קמא האם שירות המבחן קרא החלטתו מיום 9.6 מסגרתה נקבע כי חרף היתרשמות חיובית מהורי המשיב נראה שאין להם היכולת והכלים לאיין מסוכנותו; שירות המבחן לא נימק החלטתו ואף לא בחן האפשרות לאיזוק אלקטרוני; המשיב לא צלח הליכים טפוליים קודמים בהם שולב, ובהיעדר הסבר והנמקה מדוע הפעם סבור שירות המבחן כי הליך השקום יצלח, אין מקום לאפשר למשיב להישתלב בהליך גמילה כזה או אחר על כן, נקבע כי התסקיר לוקה בחסר, ובהיעדר חלופה אחרת הורה ביהמ"ש קמא על מעצרו של המשיב עד תום ההליכים.

חזקה על שירות המבחן, כי ככל שסבר שיש לעבות החלופה במעצר בפקוח אלקטרוני, היה עושה כן. העורר לא ביקש להשתחרר לחלופה טיפולית, אלא לבית הוריו וכי אחד התנאים המגבילים שיוטלו עליו, בהתאם להמלצת התסקיר, הוא שלובו בטיפול ביחידה להתמכרויות, שיפחית את מסוכנותו הלכאורית טענות המשיבה – מקום בו שוכנע ביהמ"ש כי אין בחלופה כדי להפיג מסוכנות נאשם, עשוי להתייתר הצורך בבחינת חלופה ספציפית.

ראשית- העושה- מדובר בעורר ללא עבר פלילי, אשר ההתדרדרות במצבו, כך ניכר, אירעה בשנתיים האחרונות; מסלול חייו עד אותה עת היה תקין יחסית, חרף הבעיות מהן סבל, עד הגיעו לגיל 30; יכולת ההתמודדות טרם השמוש המוגבר בסמים מלמדת על סכויי שקום ויכולת שליטה.

שנית- המעשה- הגם שמדובר ב"שור מועד" רכושי, עדיין יוזכר כי עסקינן באישומים מתחום הרכוש; אין מאסרים מותנים, אין ריצוי בעבר (היכולים ללמד על זילזול במורא החוק ולפיכך להגביר מסוכנות) עילת המעצר אינה שנויה במחלוקת, אך אינה ברף העליון.

עשירית ועיקר- קריאת החלטת בית המשפט קמא מיום 9/6/20 להבנתי, כל כולה מכוונת למעצר באיזוק- בית המשפט קמא התרשם מהמפקחים וסבר כי קיים קושי באימוצם בחלופה כמות שהיא, וציין בעצמו עת הפנה לתסקיר –"בחינת טיב החלופה המוצעת ובמקביל שקילת מעצרו של המשיב בפקוח אזוק אלקטרוני, לצד המפקחים המוצעים, דבר אשר בנסיבות העניין ולאור מצב החרום אשר שורר במשק יענה על מטרות המעצר ככל שהדבר הוא אפשרי. " איני יודע מה היטה הכף לאחר מכן (שהרי התסקיר המליץ על חלופה ממש), אך נראה כי האיזון אותו עשה בית המשפט קמא מתחילת הדרך, כאמור לעיל (להבנתי) הינו הולם ופגיעתו נמוכה ממעצר של ממש.

...

חרף זאת סבורני, כי המקום אליו כיוון בית המשפט קמא בהחלטתו מיום 9/6/20, הוא המקום המאזן נכונה- מעצרו של המשיב באיזוק.

שמינית- בימים אלו יש להתחשב גם בסיטואציה של התפשטות נגיף הקורונה והכרחיות המעצר; ראה לדוגמא בעניין זה – תסקיר חיובי בעבירות חמורות ועבירת סיכון סטטוטורי- בש"פ 3638/20 אברזיל נ' מ"י. תשיעית- בית המשפט קמא ניתח בצורה מפורטת ומאלפת טענת הפגם; בית המשפט מצא כי אין בטענה להצדיק שחרור (וראה בש"פ 2546/18 נאסר אבו כף נ' מ"י לנסיבות דומות).

המשיבה מנגד טענה כי לחובת העורר 6 הרשעות קודמות, מרביתן ברכוש ואחת סמים; העורר לטענתה מכור לסמים קשים מסוג הרואין וקוקאין המעצימים מסוכנותו; תלוי ועומד כנגד המשיב תיק דומה מיום 21.2.21; מדובר במי שלא ניתן לתת בו אמון ולשחררו ללא תנאי ביהמ"ש קמא קבע כי אמנם מדובר בעבירת רכוש ברף הנמוך, אולם קיימות מספר אינדיקאציות המבססות עילת מעצר – עברו הפלילי של העורר הכולל עבירות רכוש, לרבות מס' עבירות פריצה לרכב, הרשעות בעבירות סמים ועבירות נוספות; קיימות אינדיקאציות לשימוש העורר בחומרים משני תודעה או תחליפי סם; מתיק החקירה עולה כי העורר סובל מקשיים במישור הפסיכיאטרי.

לטענת העורר, לפי עובדות כתב האישום פרץ העורר לרכב מבלי שניגרם נזק, לא נגנב מאומה ולא נוספה עבירה אחרת; לעורר אין עבר פלילי מכביד בעבירות רכוש, עבירת הרכוש האחרונה הייתה לפני 4 שנים; מעצר בעבירות רכוש הוא בבחינת חריג לכלל השיחרור; מהלך הדיון אף טען העורר כי הטענה בדבר שימוש בסמים אינה נכונה משהעורר משתמש בתחליפי סם. לאחר בחינת טענות הצדדים, החלטתי לדחות הערר.

לא מצאתי כל ליקוי או פגם בשיקולי בית המשפט קמא השאלה במחלוקת הינה קיומה של עילה.

" בבש"פ 3429/15 - יצחק שוקרון נ' מדינת ישראל, נדחתה טענת המשיב כי לא מתקיימת עילת מעצר בגינו לאחר שהואשם בבצוע עבירת פריצה לרכב (אמבולנס) וגניבה (סם לשימוש עצמי) בהנתן עבר פלילי :   "בצדק נקבע בהחלטת בית המשפט המחוזי כי יש ליתן משקל לעברו הפלילי של המבקש בבחינת המסוכנות הנשקפת ממנו. משכך, ובהנתן עברו הפלילי המכביד של המבקש, ומשאין מחלוקת בדבר קיומן של ראיות לכאורה נגדו, אין תימה שנקבע כי קיים יסוד סביר להניח כי שיחרורו של המבקש מסכן את בטחון הציבור" בתיק אחר (עמ"ת 20186-02-19 אילחננוב נ' מ"י) ראיתי לציין הדברים הבאים- "בפסק דין נוסף של כב' בית המשפט העליון בש"פ 1160/17 גאסם אבו עסא נ' מ"י, מיום 3.2.17 יוחס למבקש חשד לבצוע עבירה של התפרצות לרכב במטרה לגנוב אותו. ביהמ"ש המחוזי קבע כי חרף שטרם הוגש כתב אישום בפרשה אחרת כנגד המבקש המייחס לו עבירות של קשירת קשר לפשע, פריצה לרכב בכוונה לגנוב וחבלה במזיד לרכב, הוא יכול להבחן בבחינת מסוכנותו. בהמשך נקבע כי קמה עילת מעצר של מסוכנות הן מהחשדות המיוחסים למבקש בארוע הנוכחי והן מחומר החקירה בפרשה האחרת.

כאן המקום להדגיש- אין מקום להפיכת כל התפרצות לרכב ל"נועזת"; אין מקום לקבוע כי ניסיון לגנוב טלפון סלולארי הינו "עבירה בתחכום", על מנת להתאים המעשה להילכת רוסלן ודומותיה.

השאלה לטעמי היא אם בית המשפט התרשם מדרך חיי המשיב- וכיצד- האם התרשם בית המשפט כי לחומרים משני התודעה או למצב הנפשי - השפעה, האם התרשם בית המשפט כי מדובר במי שגם אם מעד, חזר לדרך הישר, או שמא בעבריין רצסיבי, והאם מדובר במי המכבד כיום חוק או מזלזל בו. המצרף של העבר, יחד עם עבירת ההפרעה לשוטר, השמוש הנוכחי בסמים, יחד עם עבירת הרכוש, כל אלו מלמדים על מארג, המקים עילת מעצר.

...

לטענת העורר, לפי עובדות כתב האישום פרץ העורר לרכב מבלי שנגרם נזק, לא נגנב מאומה ולא נוספה עבירה אחרת; לעורר אין עבר פלילי מכביד בעבירות רכוש, עבירת הרכוש האחרונה הייתה לפני 4 שנים; מעצר בעבירות רכוש הוא בבחינת חריג לכלל השחרור; מהלך הדיון אף טען העורר כי הטענה בדבר שימוש בסמים אינה נכונה משהעורר משתמש בתחליפי סם. לאחר בחינת טענות הצדדים, החלטתי לדחות הערר.

הערר נדחה ניתנה היום, י"ד אייר תשפ"א, 26 אפריל 2021, בהעדר הצדדים.

בית המשפט ציין כי במקרים מסוג העבירות המיוחסות לעורר – עבירות אלימות ומין כלפי בת הזוג – ישנה עדיפות מובהקת לקבלת תסקיר מטעם שירות המבחן בדבר האפשרות להעברה לחלופת מעצר.

עוד צוין בפסיקה, כי במקרים מסוג זה בהם העד סובל מהפרעה נפשית אשר עשויה להקשות עליו להבחין בין שארע לבין שלא ארע, על בית המשפט, לצורך קביעת קיומן של ראיות לכאורה, לתור אחר ראיות חיצוניות אשר יהיה בהן כדי לחזק ברמה הלכאורית את העדות (בש"פ 8563/13 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 9 (25.12.2013)): במקרים מסוימים, כאשר אין כל מחלוקת כי העד אכן סובל ממחלת נפש מאובחנת, יהיה מקום לבחון בשלב המעצר האם קיימות גם ראיות מחזקות לכאורה להודעותיו בטרם ניתן יהיה להורות על מעצר הנאשם עד לתום ההליכים נגדו.

בעניינינו, העורר והמשיבה אמנם חלוקים על סוג ההפרעה הפסיכיאטרית ממנה סובלת המתלוננת, ואולם אין כל מחלוקת על עצם העובדה כי המתלוננת לוקה בנפשה, וכי הלקות ממנה היא סובלת משליכה על יכולתה להבחין, בנסיבות מסוימות, בין מציאות לבין דמיון.

...

אי לכך, בשלב הנוכחי אין מנוס מהמסקנה כי קיימת חולשה ראייתית ביחס לעבירות המין בהן מואשם העורר.

הנה כי כן, מהמקובץ עולה כי ישנן די והותר ראיות אשר ביכולתן לחזק ולתמוך ברמה הלכאורית בגרסת המתלוננת בדבר האלימות שהעורר הפעיל כלפיה, ובדבר האיומים שזה השמיע.

סוף דבר: הערר מתקבל בחלקו, במובן זה שנקבע כי בשלב זה קיימת חולשה ראייתית בכל הנוגע לעבירות המין שיוחסו לעורר, ולעומת זאת קיימות ראיות לכאורה ללא חולשה ראייתית ביחס לביצוע עבירות האלימות.