מחלוקת אחריות בנזקי תאונת דרכים בין מבטחות רכב

תאונת הדרכים ארעה בין רכב שבוטח על ידי התובעת 1 לבין רכב בו נהג הנתבע 1 ושבוטח על ידי הנתבעת 2.

הנתבעת 2, שומרה חברה לביטוח בע"מ, מאשרת בכתב הגנתה כי היא המבטחת של רכב הנתבעים מ.ר. 20-273-50 עם זאת, לטענתה, רישיון הנהיגה של הנתבע 1 לא היה בתוקף בעת קרות התאונה ועל כן, בהתאם לתנאי הפוליסה, אין לנתבע 1 כסוי בטוחי לכן יש לדחות את התביעה כנגדה.

דיון והכרעה חלק ראשון – האחריות לתאונה כאמור, אין מחלוקת בין הצדדים כי הנתבע 1 , מר בילכיה אברהמוב, נושא באחריות לנזק שניגרם כתוצאה מהתאונה (עמ' 1, שורה 10 לפרוטוקול הדיון מיום 31.01.2019, להלן: הפרוטוקול).

...

הנתבעת 2, שומרה חברה לביטוח בע"מ, מאשרת בכתב הגנתה כי היא המבטחת של רכב הנתבעים מ.ר. 20-273-50 עם זאת, לטענתה, רישיון הנהיגה של הנתבע 1 לא היה בתוקף בעת קרות התאונה ועל כן, בהתאם לתנאי הפוליסה, אין לנתבע 1 כיסוי ביטוחי לכן יש לדחות את התביעה כנגדה.

כלומר, נראה לי לא ראוי כי חברת הביטוח תגלה מרץ רב בבירור אודות מצב רישיונו של המבוטח, רק בעת קרות האירוע ביטוחי, ולא עם תחילת הפוליסה או בעת גביית הפרמייה.

אחרית דבר נוכח כל האמור לעיל, אני קובעת כי הנתבעת 2 תשלם לתובעים את סכום התביעה כולו בתוספת ריבית והפרשי הצמדה מיום הגשת התביעה ועד ליום התשלום המלא בפועל, וכן את אגרת בית המשפט כפי ששולמה, את שכר העדים כפי שנפסק במהלך הדיון ושכ"ט עו"ד לתובעים בסכום של 2,000 ₪.

רקע עובדתי ודיוני לפניי תביעת תיחלוף (שבוב), בסדר דין מהיר, לתשלום סך של 39,419 ₪, שעילתה ניזקי רכוש שנגרמו, על פי הנטען, לרכב התובעת, בעטיה של תאונת דרכים מיום 7.8.16 (להלן: "התאונה").

הנתבע 1 היה מי שנהג ברכב מ.ר. 80-880-25 במועד התאונה, והנתבעת 2 הייתה מבטחת רכב זה בביטוח אחריות לניזקי צד ג' (להלן: "רכב הנתבעים").

התובעת טוענת, כי ביום 7.8.16, בשעה 19:30 לערך, ארעה תאונת דרכים בין רכב התובעת לרכב הנתבעים, עת רכב הנתבעים פגע ברכב התובעת אשר הועמד על שול הדרך השמאלי כדין, לשם החלפת צמיג שאירע בו תקר (להלן: "התאונה").

התובעת כמבטחת רכב התובעת שילמה למבוטחת שלה תגמולי ביטוח, ועתה באמצעות תביעת שבוב זו היא תובעת את נזקיה מהנתבעים.

לאחר שבחנתי את טענות הצדדים בעניינים שבמחלוקת ועיינתי במסמכים שהוגשו, נחה דעתי כי דין התביעה להדחות, מהנימוקים המובאים להלן: הנני סבורה, כי הגם שדבק אשם בנהיגת הנתבע 1, אשמו של נהג רכב התובעת הוא הסיבה המכרעת לגרימת הנזק לרכב התובעת (ראו הוראת סעיף 64(2) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]).

...

המסקנה המתבקשת מניתוח כלל הראיות היא כי עצם העמדת רכב התובעת בשול השמאלי על פני נתוניו, ובמשך פרק זמן לא קצר, הצבת אמצעי אזהרה באופן בלתי תקני, העלה עשרות מונים את הסיכויים לקרות התאונה, אשר התרחשה בפועל, ואשר רק בנס לא הפכה להיות תאונה קטלנית.

בסיכומו של דבר, התובעת באה בנעליה של מבוטחתה עת האחרונה קיבלה את תגמולי הביטוח מהראשונה.

התביעה נדחית, ללא צו להוצאות, למעט שכר העדים, בו תישא התובעת.

התובעות טוענות כי ביום 11.6.2013 בשעה 17:00 לערך אירעה תאונת דרכים בין רכב התובעות לרכב הנתבעים, עת עצר רכב התובעות עקב עומס תנועה, הגיח רכב הנתבעים מאחור ופגע בחלקו האחורי של רכב התובעות (להלן: "התאונה").

במסגרת הודעת צד שלישי זו, טוענים הנתבעים כי במידה שייקבע על ידי בית המשפט כי האחריות לקרות התאונה רובצת לפתחם של הנתבעים והם יחויבו בתשלום ניזקי התובעות, או בחלקו, הרי שלאור השמן שנשפך על הכביש שהביא להחלקתו של רכב הנתבעים ופגיעה ברכב התובעות, הרי שעל צדדי ג' לשפות את שולחי ההודעה בהתאם.

בהקשר זה, אומר כי איני מקבלת את טענתם של הנתבעים בסיכומיהם, לפיה נהגת רכב התובעות שינתה את גירסתה כאשר כביכול בהודעתה לחברת ביטוח ציינה כי רכב הנתבעים החליק ואילו בעדותה בבית המשפט שללה המצאותו של שמן על הכביש (סעיפים 6 ו-7 לסיכומי הנתבעים).

באשר למחלוקת בעיניין הנזק, אומר כי מאחר שהנזק הנטען שניגרם לרכב התובעות, נתמך בחוות דעת שמאי רכב, על יסוד בדיקת הרכב שנעשתה בסמוך לאחר התאונה, ובאסמכתאות בדבר תשלום למוסך ולשמאי, ומאחר שלא הוגשה כל שומה נגדית, שככלל באמצעותה יכולים היו הנתבעים לסתור את הקף הנזק הנטען, ומאחר שהנתבעים אף לא הודיעו על כוונתם לחקור את שמאי התובעות, על יסוד תקנה 130א לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984, ברי כי לא עלה בידי הנתבעים לסתור את הנזק ואת הקפו.

...

סוף דבר הנתבעים ישלמו לתובעות, באמצעות התובעת 1, תוך 30 יום, את סכום התביעה המתוקן, בסך של 15,214 ₪, בתוספת הפרשי הצמדה כחוק מיום 6.10.15 ועד לתשלום המלא בפועל.

נוכח הסכמת התובעות והנתבעים לפסיקה לפי סעיף 79א, הנני מורה על השבת המחצית השנייה של האגרה לתובעות, באמצעות ב"כ. הנתבעים יישאו בשכר העד מטעמם.

אני דוחה את ההודעה לצד שלישי.

התביעה בין התובעים לחברת הפניקס הסתיימה בפסק דין בהסכמת הצדדים על גובה הנזק, ואי לכך המחלוקת הנדרשת להכרעה בשלב זה נוגעת לחלוקת נטל הפצוי בין מבטחות הרכבים, קרי האם על מבטחת המשאית לשאת ב50% מן הפצוי בהתאם לצוו הנ"ל – צו פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (הסדרים לחלוקת נטל הפיצויים בין המבטחים), תשס"א-2001.

דיון ב סעיף 3(א) לחוק הפיצויים, נקבע: "בתאונת דרכים שבה היו מעורבים מספר כלי רכב, תחול על כל נוהג האחריות לניזקי הגוף של מי שנסע בכלי הרכב שלו". עם זאת, סעיף 17א בחוק הפיצויים הסמיך את שר האוצר "לקבוע הסדרים לחלוקת נטל הפיצויים בין המבטחים בהיתחשב בסוגי הרכב השונים". בהתאם לסמכות זו נקבע בסעיף 2(א) בצו פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (הסדרים לחלוקת נטל הפיצויים בין המבטחים), תשס"א-2001, כי אם ארעה תאונת דרכים שבה מעורבים רכב כבד ורכב קל, על המבטחת של הרכב הכבד לשלם למבטחת של הרכב הקל מחצית מסכום הפיצויים בגין ניזקי גוף שהמבטחת של הרכב הקל חייבת בתשלומם עקב התאונה.

...

בחנתי את טענות הצדדים ומצאתי כי יש לדחות את טענותיה של הנתבעת 3 וכי בהתאם לדין, על מבטחת הטרקטור והעגלה, היא הנתבעת 3, לשאת ב- 100% מהפיצוי לנפגע, שכן איני מקבל את טענת הנתבעת 3 כי הטרקטור או העגלה עונים להגדרת "רכב קל" אשר בצו, ואנמק: בסעיף 1 לצו נקבע: "רכב כבד" - רכב שמשקלו הכולל המותר הוא יותר מארבעת אלפים ק"ג, למעט רכב מסחרי כאמור שיש עליו היתר להסעת שבעה נוסעים או יותר ולמעט אוטובוס; "רכב קל" - רכב פרטי למעט אוטובוס אך לרבות מונית, וכן רכב מסחרי שמשקלו הכולל המותר אינו עולה על ארבעת אלפים ק"ג; ראשית, איני מסכים עם טענות הנתבעת 3, לפיהן הדגש אשר הושם בהגדרת רכב קל-כבד הוא על משקל הרכב שכן אם כך היה, כפי שטוען צד ג', הרי היה המחוקק מסתפק בהגדרות המתארות את משקל הרכב ותו לא. לטעמי, עצם העובדה שהמחוקק בחר להזכיר בהגדרה סוגי רכבים מסוימים יש בה כדי לאיין את טענות הנתבעת 3 בהקשר זה. אם נקבל את פרשנות הנתבעת 3, הרי שרכבים רבים נוספים היו נכללים במסגרת ההגדרה שבסעיף 1 לצו.

נוסף על כך, אני סבור כי לו אכן סבר המחוקק כי הרציונל אשר בבסיס חקיקת הצו, קרי תיקון העיוות בין הפערים בין המבטחים השונים, היה מתקיים במקרה של טרקטור, הרי המחוקק היה מציין מפורשות טרקטור בהגדרה הנ"ל של רכב קל. לא בכדי בחר המחוקק להזכיר סוגי רכבים מסוימים, קרי רכב מסחרי ומונית.

אשר על כן, ההודעה לצד ג' נדחית.

לפניי מונחת להכרעה תביעה כספית על סך של 11,713 ₪, שהוגשה על ידי התובעים בעילה נזיקית בשל נזק שניגרם לרכבם, וזאת בעטיה של תאונת דרכים שאירעה בין רכבם לבין רכב הנתבעים.

יחד עם זאת, נותרה שנויה במחלוקת אחריותה של הנתבעת 2 כמבטחת רכב הנתבעים, כמי שפגע מאחור ברכב התובעים, וכמו כן, תלויה ועומדת להכרעה אחריותם של הצדדים השלישיים כלפי שולחי ההודעה.

...

אם כך, הנתבעת 2 אינה חייבת בתשלום תגמולי הביטוח לתובעים, ובהתאם לכך נדחית אף ההודעה לצד השלישי 1 שהגישה היא כנגדה.

סוף דבר לאור האמור לעיל, מצאתי לקבוע כי הנתבע 1 חב בפיצוי התובעים בגין נזקיהם הנתבעים, ואילו הנתבעת 2 פטורה מכך והתביעה כנגדה נדחית.

יוצא איפוא, כי הנני מחייב את הנתבע 1 בפיצוי התובעים בסך של 11,213 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה ועד לתשלום בפועל, בשכ"ט עו"ד בסך של 2500 ₪, ובאגרת בית משפט במלואה.