מחלוקות משפטיות בתביעת נזקי רכב ללא מחלוקת באחריות

תביעה כספית שהגיש התובע על נזק רכוש לרכבו.

כפי שיפורט, האחריות אינה שנויה במחלוקת.

הדבר עולה ממסרון של הנתבעת מ-4.11.20 בו היא מלינה על כך שהתובע תיקן רכבו על דרך התקנת מראה מקורית מבלי ליידע אותה קודם, כאשר לטענתה מסרה לו שהיא מחפשת חלופה אחרת "ואם לא אמצא שום חלופה, אז נלך על המוסך מורשה כאופציה אחרונה". המחלוקת הרלבנטית שהתגלעה בין הצדדים נוגעת לשאלה כלום ב-3.11.20 סוכם אכן בשיחה הטלפונית שנערכה בין הצדדים כי במידה והנתבעת לא תחזור אל התובע עד סוף אותו יום עם הצעה להתקנת מראה חלופית במוסך שתאתר, יוכל הוא לפעול על דרך התקנת מראה מקורית.

אם נתרגם המחלוקת לשפה משפטית, היא נוגעת לחובת הקטנת הנזק.

א. מכל מקום: היות והחייב הוא שאמור "לרדוף" אחר נושהו ולא להיפך, הרי שלמצער, משעה שלא הציבה הנתבעת בשיחתה עם התובע, תאריך יעד סביר שלאחריו יוכל התובע להתקין מראה מקורית, לא יכלה היא להסתמך על כך שיוסיף הוא ויישאר עם המראה השבורה ברכבו בלא הגבלת זמן, לפרק זמן לא ידוע; שמא ואולי יעלה בידה למצוא מראה.

...

הנתבע בכתב הגנתו טוען כי אין מחלוקת בדבר האחריות לתאונה אלא המחלוקת היא בעיניין הנזק בלבד.

לטענתו, התובע הגיש תביעה מנופחת על מנת להוציא מהנתבע ומבטחתו כספים שאינם מגיעים לו. הנתבע טוען כי לאחר קבלת הדרישה מהתובע ולאור ספקות שעלו לעניין גובה הנזק שניגרם לרכב התובע, מינתה מבטחת הנתבע חוקר תאונות דרכים מטעמה על מנת שיבדוק את ההתכנות של הנזקים.

כמו כן, מכחיש הנתבע את הפסדיו הנטענים של התובע בדמות הפסד ימי עבודה והחזר תשלום "סיוע משפטי". למעשה, המחלוקת בין הצדדים היא לעניין הקשר הסיבתי שבין הנזק לתאונה, ולעניין גובה הנזק.

...

דיון והכרעה על יסוד כל החומר המונח לפניי, תוך שאני לוקח בחשבון את טענותיהם ההדדיות של הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי דין התביעה להתקבל חלקית, מהנימוקים וכפי המפורט להלן, באופן תמציתי בהתאם לתקנה 15(ב) לתקנות שיפוט בתביעות קטנות (סדרי דין), תשל"ז-1976: אין חולק כי רכב התובע קיבל מכה בחזיתו כתוצאה מנסיעה אחורנית של רכב הנתבע.

איני מקבל את גרסתו של הנתבע, לפיה חלקו האחורי של רכב הנתבע לא פגע באזור הפנס השמאלי הקדמי של רכב התובע.

סיכום הנתבע ישלם לתובע את הסכומים הבאים: סכום התביעה המוכח בסך של 5,225 ₪.

בישיבת ההוכחות שהתקיימה בפניי הסכימו ב"כ הצדדים כי המחלוקת בתיק הנה מחלוקת משפטית, בדבר תוקפה של המחאת הזכות ותחולתו של סעיף 22 לפקודת הנזיקין.

משכך, הם ויתרו על חקירת המצהירים וסיכמו את טענותיהם בעל פה. גדר המחלוקת מהמסמכים שהונחו בפניי, לרבות תצהירי הצדדים, אין מחלוקת בדבר אחריות הנתבע 2 מבוטחה של הכשרה לתאונה וכן בדבר גובה הנזק.

מן הכלל אל הפרט מכתב התביעה ותצהיר התובע עולה שהתביעה הוגשה מכוח המחאת הזכות שמסר הנתבע בידי התובע, לפיה המחה הנתבע לטובת התובע זכותו לקבלת כספים ו/או פיצויים ו/או כל זכות אחרת, אשר יגיעו לו מהנתבעים 2-3, עד לסך של 135,070 ₪, בגין הנזקים שנגרמו לרכב כתוצאה מהתאונה, לה אחראי הנתבע 2.

...

איני מקבלת טענת התובע לפיה, "פירות" העילה הנזיקית של הנתבע הבשילו מרגע שהכשרה אישרה את דרישות הנתבע לתשלום הפיצויים, שכן בהתאם לפרשת כספי, המחאת פירות התביעה היא, למעשה, המחאה של חיוב חדש הנובע מפסק דין, ובעניינו לא ניתן כל פסק דין שאת פירותיו על הכשרה לשלם לתובע.

המלומד ש. לרנר בספרו המחאת חיובים תשס"ב -2002, בעמ' 237 קובע: "הסעיף אינו חל על המחאת חוב המבוסס על פסק דין שניתן בתביעה נזיקית. משניתן פסק הדין, חדל החיוב הנזיקי להתקיים ונבלע בפסק הדין...ההוראה שבסעיף 22 עוסקת איפוא בהמחאה של זכות נזיקית בפרק הזמן שבין קרות מעשה העוולה לבין מועד הגשת התביעה , או במהלך קיום התביעה קודם למתן פסק הדין". מכאן, העובדה שדרישת הנתבע לפיצויים אושרה על ידי נציגת הכשרה בהודעתה מיום 6.7.21 (ת/1), בה היא מציינת כי בעת קבלת התביעה לא היו עיקולים על זכויות הנתבע בהכשרה וכי לא הייתה מניעה לבצע את התשלום לתובע או לנתבע, אין בה כדי לסייע לתובע ולעקוף את הוראות סעיף 22 הנ"ל. טרם סיום אציין כי בע"א 10217/16 ב.ת. ב. - בניני תעשיה באר-שבע בע"מ נ' ג'ינר (פורסם בנבו), בית המשפט העליון שב ובחן את הוראת סעיף 22 לפקודת הנזיקין וקבע שאין לאפשר המחאת זכות תביעה נזיקית.

סוף דבר מכל האמור, אני מורה על דחיית התביעה.

בפני תביעה כספית בסך 41,492 ₪, שעניינה נזקים שנגרמו לרכב התובעת בתאונת דרכים, בה פגע ברכבה מאחור הנתבע 1 (להלן – "הנהג"), כשהוא נוהג ברכב המבוטח על ידי הנתבעת 2 (להלן – "המבטחת"), אלא שהפוליסה אינה מכסה את נהיגתו של הנהג, מפאת גילו (הנהג היה בן 22 בעת התאונה, והגיל המינימאלי על פי הפוליסה הוא 24), אלא רק את זו של אישתו (להלן – "המבוטחת") שישבה ברכב אך לא נהגה בו בעת התאונה.

אין מחלוקת באחריות או לגבי הנזק, וכל שנותר להכריע הוא בשאלת הכסוי הבטוחי.

אלא, כפי שנראה, שאין אף צורך להכריע במחלוקת המשפטית, באשר לשאלה אם גם לפי הילכת פיקאלי בדיון הנוסף ניתן להכיר בכיסוי בטוחי במקרה זה, שכן עובדתית לא שוכנעתי שהנסיבות הנטענות על ידי הנהג והמבוטחת, והמיועדות לנסות ולהכניסם תחת כנפיו (המסופקות) של חריג אפשרי להילכת פיקאלי בדיון הנוסף, אכן היתקיימו – ומשכך, התייתר הדיון המעניין (תיאורטית) בשאלת הכסוי הבטוחי.

...

לאור כל האמור, אני מחייב את הנתבע 1 לשלם לתובעת סך של 41,492 ₪, וכן את אגרת התביעה (מחצית ראשונה) בסך 519 ₪, כשסכומים אלה נושאים הפרשי הצמדה למדד וריבית כדין מיום הגשת התביעה ועד היום.

כן אני מחייב את הנתבע 1 לשלם לתובעת את המחצית השניה של האגרה (ככל שתחויב ותשולם), הוצאות התייצבות לדיון (חלף שכר עדות) בסך 500 ₪, וכן שכ"ט עו"ד בסך של 4,854 ₪.

בנוסף, אני מחייב את הנתבע 1 לשלם לנתבעת 2 שכ"ט עו"ד בסך 4,854 ₪.

התביעה היא תביעת שבוב (ניזקי רכב), הנתבע הוא המזיק (אין מחלוקת באחריות, וגם לא בנזק), ואילו הצד השלישי הוא מבוטח התובעת, אשר קיבל כסף הן מהתובעת, כתגמולי ביטוח, והן מהנתבע, במסגרת הסדר שנסיבותיו והשלכותיו הן העומדות להכרעה בפסק-דין זה. מרבית העובדות מוסכמות: התאונה אירעה ביום 17.9.2017, ורכבו של צד ג' נפגע בעודו עומד בחניה.

הנתבע טוען (למרות שהמצב המשפטי אמור להיות ברור) שההסכם פוטר אותו מלשלם את סכום התביעה לתובעת, אולם בעיקר טוען כלפי צד ג', כי הוא יהיה חייב לשפותו על כל סכום שישלם, שכן יצר מצג של ויתור על דרישות התובעת.

...

משלא הוזמן עוה"ד, ולא העיד, ובהינתן הלשון הברורה של ההסכם, אין מנוס אלא להסיק כי צד ג' כבול בחתימתו עליו, ועל כן לראות את ההסכם כבר-ביטול מהפן החוזי, כאמור (עקב הטעיה או טעות), או לכל הפחות ככזה שחתימתו היתה נגועה ברשלנות מצדו של צד ג', אשר בכך עוול כלפי הנתבע.

הכרעה ותוצאה למעשה לגופו של עניין אני מורה, אפוא, כדלקמן: התביעה מתקבלת, והנתבע ישלם לתובעת סך של 40,362 ₪, בצירוף אגרת התביעה (מחצית ראשונה – 505 ₪), כשסכומים אלה נושאים הפרשי הצמדה למדד וריבית כדין מיום 1.5.2018 ועד היום; וכן בצירוף אגרת התביעה (מחצית שניה – 509 ₪), כשסכום זה נושא הפרשי הצמדה למדד וריבית כדין מיום 2.2.2021 ועד היום; וכן שכ"ט עו"ד בסך 4,743 ₪.

ההודעה לצד שלישי נדחית בזה, אולם בהינתן כל האמור לעיל, היא נדחית ללא צו להוצאות.