מחלוקות כספיות בעקבות עבודות שיפוץ מאוחדות

רקע שתי תביעות שאוחדו ביחסים שבין קבלן שיפוצים לבין מזמין עבודה, בגין עבודת שפוץ אשר החל הקבלן, פדאא חלאילה (להלן: "חלאילה") לבצע בביתו של המזמין, מר גיא בלאו (להלן: "בלאו") אשר לא הסתיימה, ואשר נותרה מחלוקת כספית בגינה.

...

לא שוכנעתי כי יש מקום לפסוק פיצוי נוסף בגין ימי חופשה ושווי עלות שכר דירה כפי שטען בלאו וזאת הואיל ונזק זה לא הוכח.

כאמור לעיל, סבורני כי אין מקום לפסוק במצטבר הן את הפיצוי בגין הנזק הנזק המוכח והן את הפיצוי בגין הנזק המוסכם.

סוף דבר אשר על-כן, אני קובע כדלקמן: אני מקבל את תביעתו של בלאו נגד חלאילה ודוחה את תביעתו של חלאילה נגד בלאו.

האם תנַיָה המופיעה בהסכם שתוף במקרקעין שלפיה ניתנת זכות סרוב ראשונה לאחד השותפים פקעה לאחר 5 שנים לאור הוראת סעיף 34(ב) לחוק המקרקעין, תשכ"ט-1969 (להלן: "חוק המקרקעין"), זו השאלה הניצבת במרכז התובענה.

אלה הממצאים שנקבעו בפסק הדין: בית המשפט קבע כי ההיתנגדות לתכניות הנתבע שהגיש התובע לגורמים הרלוואנטיים בערייה ועניינן שפוץ המבנה, לא הוותה הפרה של ההסכם ולא סיכלה את אפשרות הנתבע לבצע עבודות בבניין ולממש את זכויות הבניה, בנגוד לטענת הנתבע; בפסק הדין נקבע כי המנעות התובע לחתום על ייפוי כוח לנתבע לא סיכלה את האפשרות לפעול להכנת תכניות ולהגשתן לרשויות; עוד נקבע בפסק הדין כי ההלוואה לא הוותה בטוחה להבטחת תשלום בגין עבודות השפוץ שהתחייב הנתבע לבצע בדירת התובע אלא תמורה נוספת לה זכאי התובע; בית המשפט גם קבע כי הנתבע לא הוכיח שהוציא כספים עבור עבודות שונות שבוצעו לטענתו בבניין (מהנדס, מודד, אדריכל וכו'), וגם לא הוכיח שביצע את העבודות ו/או שזימן אנשי מיקצוע שיבצעו אותן.

המחלוקת בין הצדדים היא האם סעיף 12 להסכם השתוף מהוה תניה בהסכם השוללת או מגבילה את זכות התובע לבצע עסקה במקרקעין ועל כן סעיף 34(ב) חל בעניינינו, והמשמעות היא כי תוקף התניה פקע לאחר חלוף 5 שנים מעת חתימת הסכם השתוף או שמא כטענת הנתבעים אין סעיף 34 לחוק המקרקעין חל על הצדדים לתובענה, הם ה"שותפים".

...

בנסיבותינו, לפי אומד דעת הצדדים המשתמע אליו התייחסתי לעיל (פסקה 27 לעיל) ולפי הנסיבות הפיסיות של המקרקעין קרי, 2 שותפים בלבד בבניין אחד, נקל להעדיף את עמדת פרופ' מ' דויטש המעניק בכורה להסכמות הצדדים שאף נרשמו בלשכת רישום המקרקעין כדי לעגנן גם כלפי צד ג' – והמסקנה אם כן היא כי סעיף 34(ב) לחוק המקרקעין אינו חל על סעיף 12 להסכם השיתוף שהעניק זכות קדימה לשותף האחר, והטעם לכך כאמור, כי סעיף 34(ב) מתייחס להגבלת זכות אובליגטורית, ובענייננו כאמור מדובר בזכות קניינית רשומה שאינה מתבטלת 'סתם כך' באופן שרירותי בחלוף 5 שנים.

מצאתי אפוא לקבוע כי הזכות שקבעו הצדדים בסעיף 12 להסכם השיתוף, תקפה.

סוף דבר לאור האמור, אני דוחה את התביעה.

עקב עבודות השפוץ נאלצה להגיע לארץ לפחות 4 פעמים, ובמסגרת אחד הביקורים שהתה כאן במשך חודשיים ברציפות, בתנאים לא תנאים, כדי לקדם את השפוץ ולהביאו לסיום.

הדיון בתביעות אוחד והצדדים הגישו תצהירי עדות ראשית.

הובהר, שמדובר אך ורק בעבודות חדשות וכל ליקוי שהתגלה בדיעבד בעבודת הקבלן הקודם לא יהווה בסיס לדרישה כספית נוספת.

יחד עם זאת, בשלב זה נתגלעו מחלוקות אמתיות בנוגע לליקויים בעבודת התובעת, איחור במסירת הדירה ובעיות הרטיבות.

...

כפועל יוצא מכך, אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובעת סך של 26,427 ₪, בגין יתרת התשלום עבור עבודות הבניה והשיפוץ שביצעה בדירה.

בשים לב לסכום התביעה שהגישה התובעת (146,208 ₪), הסכום שנפסק לזכותה (כ - 18% בלבד), סכום התביעה שהגישה הנתבעת (141,027 ₪), הסכום שקוזז בסופו של דבר (42,957 ₪), ואופן ניהול התיק על ידי הצדדים, יישא כל אחד מהם בהוצאות אגרת התביעה שהגיש ובהוצאות עדיו.

הנתבעת תשלם לתובעת שכ"ט עו"ד בסך של 3,000 ₪.

רקע מדובר בתביעת התובע, בגין ליקויי בניה בדירתו, לרבות קריסת מרפסת, בעקבות עבודות שיפוצים שביצעו בביתו הנתבעים.

בכתב התביעה תובע התובע משלושת הנתבעים ביחד ולחוד פיצוי כספי בסכום של 763,372 ₪ וכן הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד, בגין עלויות תיקון ליקויי הבניה לפי חוות דעת מהנדס מומחה מטעמו, בגין תשלום דמי שכירות במהלך העבודות בדירה, ובגין עוגמת הנפש וההוצאות שנגרמו לתובע בשל מחדלי הנתבעים.

מנגד, ברע"א 286-98 רפאל נ' אגודה שיתופית נס הרים [פורסם בנבו] (5.4.1998), קבע כב' השופט טירקל כי יש לעכב את ההליך ולהעבירו לבוררות, שכן מעורבות צדדים נוספים להליך שאינם כפופים לתניית הבוררות הייתה חיצונית בלבד, והמחלוקת מולם הייתה טפלה למחלוקת העיקרית עליה יש לידון בפני הבורר, ועל כן לא ראה מניעה לידון בה בנפרד.

בחינת הליקויים מחייבת איפוא בירור מאוחד של היתנהלות כל אחד מהנתבעים וחלקו של כל אחד מהם ברשלנות הנטענת ובנזקים הנטענים.

...

סיכומו של דבר, לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, ובהתאם לתוצאות המבחן הדו שלבי שנקבע בפסיקה ועל פי איזון האינטרסים של הצדדים, אני סבורה כי מתקיים בענייננו 'טעם מיוחד' המצדיק הימנעות מעיכוב ההליכים והותרת הדיון כולו בבית המשפט.

למעלה מן הצורך, יצויין כי אינני מקבלת את טענת התובע כי אין לעכב את ההליכים בשל זהותו של הבורר.

סוף דבר לאור כל האמור, הבקשה לעיכוב הליכים לפי סעיף 5(א) לחוק הבוררות נדחית.

נטען, בתמצית, כי התובעת טענה במסגרת הגנתה כי נהגה לשלם לטרכטנברג במזומן, זאת לפני מועד פרעון השיק, וכי מר טרכטנברג התחייב להתקזז עימה כספית בגין עבודות שפוץ שהיא ביצעה במושכר וכי בנגוד לטענתו היא לא הותירה כל חוב אצל הרשויות.

כתב התביעה הוגש בשיהוי שגרם לנתבע נזק ראייתי ,כן נטען כי כתב התביעה גדוש בטענות שקריות ולא צורפו נתבעים רלוואנטיים למחלוקת.

בסיכומיה הציגה התובעת גרסה ולפיה הנתבע לא סיפר לה אודות פסק הדין, אלא ייעץ לה לעשות איחוד תיקים, כאשר היא תתחיל לשלם בו והיה ויתקבל כנגדה פסק דין בתביעה השטרית, ובתיק האיחוד יצטבר סכום בגובה התביעה השטרית, אזי התשלום ייעצר.

...

מכל האמור לעיל, שוכנעתי כי התובעת כלל לא הצליחה להרים את הנטל המוטל עליה.

משכך, הרי שיש לדחות את התביעה על כלל רכיביה.

סוף דבר התביעה נדחית.