בהתאם להסכם שכרה הנתבעת מס' 1 מהתובעת חלק מהמקרקעין האמורים למטרת מיפעל לעיבוד עץ [להלן: המפעל"] וזאת לתקופה של 36 חודשים המתחילה ביום 1.4.15 ומסתיימת ביום 31.3.18.
גם לעסק זה היתקבל "צו פינוי" או "צו סגירה" בגין אי עמידה בדרישות כיבוי אש, ו"אז היינו במצב שלא רצינו לשלם שם שכירות, אז היינו חייבים לצאת, במקום לשלם שכירות אז עברנו אליהם" – משמע אל המושכר שבבעלות התובעת [עדות הנתבע מס' 2, עמ' 63 לפרוטוקול מיום 5.4.22- "להלן – "הפרוטוקול הראשון" - שורות 11-15].
העד מר רוני בר תיאר את היתנהגותם הבריונית המתמידה של הנתבעים ו/או מי מהם כך:
"אני ואחי רמי באנו לחתימה שבה נכחו אני ורמי מצד המשכירה, ומהצד שלהם היה מוחמד, שזה אבא, היאם שזאת האמא, ועאמר ועאמר שהם הילדים. אנחנו חתמנו על ההסכם. חתמנו על השיטרי חוב ועל כתבי הערבות. במהלך החתימה, אחרי שחתמנו הגיע עו"ד יאסר חוראני שהוא גם קרוב מישפחה של הנתבעים והוא עבר על המסמכים ראה שהכל תקין כפי שזה היה במו"מ וכו'. הוא אישר את החתימות שלהם, ובאיזשהו שלב בשטר חוב, הוא מחק באופן חד-צדדי על דעת עצמו את החתימה של האמא, אנחנו הבאנו תרעומת על-כך, אני ורמי, והוא טען שזה לא מקובל אצלהם במיגזר, שהאימא תהיה חתומה, כל מיני כאלה הסברים שלא קיבלנו אותם, והוא סרב לחתום, לאשר את הכתב ערבות. האמא חתמה גם על השטר חוב, וגם על הכתב ערבות. את החתימה על שטר החוב, הוא הצליח למחוק, והוא סרב לאשר את החתימה שלה בכתב הערבות. במהלך החתימה אנחנו גם צילמנו את הצילומים של התעודת זהות של כולם. וזהו. באותו רגע נימסרה החזקה, באותו רגע שחתמנו על ההסכם, נימסרה החזקה לשוכרים, הנתבעים. זהו. כל אחד, הלכנו לדרכנו. למחרת אנחנו הגענו שוב לאיזור תעשייה, ושעברנו לנכס שלנו, ראינו שם התגודדות של מישטרה, והייתה שם איזושהי היתרחשות ליד הנכס שלהם, איפה שהם נמצאים. וראינו שמפנים אותם בכוח מהמקום שלהם. הם ניהלו שם עסק בשם קדם. האבא, זה היה שם האבא, ובאותו יום שחתמנו על ההסכם, כבר התחילו להעביר את המכונות שלהם, ודברים למושכר החדש. אנחנו היינו בתדהמה מהעניין הזה. הבנו שאנחנו פה, במצב שנפלנו, וכנראה השוכרים לא טובים. ומסתבר גם שהסיפור הזה שהילדים, שכאילו לפתוח עסק לילדים הוא לא היה נכון. כי הם ידעו, וגם עו"ד יאסר חוראני ידע, שהעסק אמור להיות מפונה, המקום שנמצאים שם. עד, עד אשר שהם עברו לנכס שלנו. אנחנו התראנו על-כך, וביקשנו לבטל את ההסכם באותו מעמד. והם לא, אנחנו לא, הכל בסדר, היה בינינו חילוקי דיעות, הם לא הביאו לנו חשבוניות, הם סיפרו לנו כמה סיפורים שלא היו כך מקובלים, אבל הבנו שאנחנו בבעיה, כי יש לנו הסכם חתום, אנחנו צריכים לעמוד מאחוריו. כפשרה, וכדי איך אומרים קצת להמתיק את הגלולה, אנחנו עשינו תוספת להסכם שבה אנחנו יכולים להודיע להם תוך 60 יום, שהם יכולים לעשות, שהם, אפשר להפרד מההסכם. זהו. זה לגבי החתימה של ההסכם התוספת להסכם. מיד, כבר באותו יום שהם התחילו להעביר דברים, את המכונות שלהם, את הציוד שלהם, התחיל גל של הפרות. שנמשך ונמשך לאורך כל הדרך, שהם היו שם בזה. הם, קודם כל הדבר הראשון שבלט לעין זה ההתנהלות שלהם. היתנהלות, צורת הדיבור וכו'. אבל לדוגמה, את כל המכונות שלהם, את הציוד שלהם, התחילו לפזר, בכל האתר של, של המיתחם. אני רוצה להסביר, המיתחם הוא בגודל של 13,000 מטר. יש שם הרבה שטחים צבוריים, כ-4,000-5,000 מטר שטחים צבוריים, שמשותפים לשאר הדיירים, והם ממש פיזרו את כל הציוד שלהם, בלי להיתחשב, בלי זה, הם אפילו הניחו שם מכולה, קונטיינר של 40 מטר, ושבמהלך הימים הוא נשאר שם קבוע, הם אפילו חיברו אותו למערכת החשמל, למערכת המים. כל הדברים האלה, התחלנו כבר איך אומרים ללכת בין האצבעות איתם, כי מצד אחד, הם טענו שהם רוצים להתחיל לסדר את העסק שלהם, ומצד שני הם התנהלו בצורה מאוד מפריעה. ועד שכבר הגיעו מים עד נפש, ואנחנו כבר התראנו על זה אפילו בכתב, בחודש, כמה חודשים אחר כך. רק אני אשלים ואומר, שלגבי ההיתחייבות שלנו לגבי המושכר, אנחנו קיימנו, היינו אמורים לסיים שם איזה קיר הפרדה, ולתת להם שם נקודת חשמל, כי הם רצו חשמל גם באמפרז' יותר גבוה. מילנו את ההיתחייבות הזאת. ובאמת כבר בחודש, כמה חודשים לאחר מכן, החלטנו להעלות על כתב את מה שאמרנו להם את זה באופן שוטף. ופירטנו את ההפרות שלהם, הם לא עשו ביטוח, הם הישתלטו שם על שטחים, הם עבדו השטחים הציבוריים, התשלומים שלהם לא היו לפי, לפי ההסכמים. סחבו, דחו וכו'. לאחר מכן, בלית ברירה, בלית ברירה אחרי כמה חודשים, נאלצנו, ממש נאלצנו, נדחפנו לפינה להשכיר להם שטח נוסף. בגלל שרצינו איכשהוא לגדר את, את הבעיה הם הישתלטו שם על, על שטחים צבוריים, אז אמרנו, או-קיי, בוא, הינה נסמן, נגדר, נעשה אזשהו משהו, כי הם העמידו אותנו בעובדה שיש להם הרבה ציוד, שהם השאירו בחוץ, ולא הסכימו להכניס את זה פנימה. אז עשינו תוספת להסכם נוסף, שם נתנו לזה ביטוי. למרות שלא כל כך רצינו, אבל לא העדפנו שזה יהיה מוסדר, מאשר זה. אבל בכל זאת, בכל זאת, גם אחרי זה המשיכו הפרות. היה כלא היה. היה הסכם, הסכם נכון, אבל בפועל ההרות המשיכו, ההפרות לא סודרו. ואני חייב לומר אדוני שגם לאורך כל התקופה התיקשורת לא הייתה כל כך, בינינו לבינם. אני מדבר על תיקשורת מילולית, שיש בדרך כלל בין שוכר ומשכיר, כי אי אפשר היה לדבר. הטון היה ממש כזה מאיים, טון של, התיקשורת הייתה מאוד בעייתית. הייתה תיקשורת הועברו מסרים, נעשו בקשות, אבל התשובות היו תמיד בטון מאיים, בטון שלילי, לא בטון של שתוף פעולה. ולכן אנחנו כבר בסופו של דבר, הסרנו מסרנו על התראות, וכולי, וכולי, והגענו למצב שבו אנחנו נאלצים לבטל את ההסכם. שלחנו עוד התראות, שלחנו עוד בקשות, בקשות עד שהגיעו מים עד נפש, ונאלצנו לבטל את ההסכם. שלחנו להם על זה הודעה. הם קיבלו אותה ומאז, מאז אותה הודע ששלחנו להם, הם טענו שהם מחפשים מקום, שהם רוצים לעבור, שהם הבינו שהם לא רצויים שם, ושהם לא מתנהלים כמו שצריך, ומחפשים מקום, וברגע שהם ימצאו, ויש להם משהו על הכוונת, וככה זה, זה נמשך מספר חודשים אחרי ששלחנו להם את הודעת הביטול...
במכלול הנסיבות המתוארות לעיל אני קובע כי הנתבעת מס' 5 ערבה אף היא להסכם וכי התובעת זכאית בהתאם לחלופה השנייה שבכתב התביעה לקבלת הפצוי המוסכם על פי ההסכם בסך של 2,500 ₪ ליום [בצרוף הפרישי הצמדה מיום חתימת ההסכם] מיום 15.11.16, המועד לפינוי בהתאם להודעת ביטול ההסכם, ועד לפינוי בפועל, בנכוי דמי השכירות ששולמו בפועל על חשבון אותו פיצוי.
...
העד קינח פרק חקירה זה במונולוג הבא: "לא, אני אגיד לך מה, הסכם אני לא הייתי בהסכם. אני לא קראתי את ההסכם, זה כמו ללכת להוציא טלפון, מוציאים לך ערימה כזאת של דפים אתה רוצה לקחת את הזה וללכת. ואנחנו היינו במצב שהיינו חייבים, חייבים לצאת מהמקום הישן. כי היה לנו צו משפטי לפנות את זה, וזה קרה בסופו של דבר באותו יום, כמעט פינו את הכל, קיבלנו עוד זמן באורך של חצי שנה. ויצאנו. אז אני הייתי במצב אין לי איפה ללכת, אני חנוק, אני כבול בידיים, ואני חייב ללכת לשם. אז עשו הסכם, תבוא תחתום, חתמתי. בשביל להעביר את הציוד שלי. אבל מעבר לזה לא קראתי שום דבר" [עמ' 69 לפרוטוקול הראשון, שורות 11-18].
העד מר רוני בר תיאר את התנהגותם הבריונית המתמידה של הנתבעים ו/או מי מהם כך:
"אני ואחי רמי באנו לחתימה שבה נכחו אני ורמי מצד המשכירה, ומהצד שלהם היה מוחמד, שזה אבא, היאם שזאת האימא, ועאמר ועאמר שהם הילדים. אנחנו חתמנו על ההסכם. חתמנו על השטרי חוב ועל כתבי הערבות. במהלך החתימה, אחרי שחתמנו הגיע עו"ד יאסר חוראני שהוא גם קרוב משפחה של הנתבעים והוא עבר על המסמכים ראה שהכל תקין כפי שזה היה במו"מ וכו'. הוא אישר את החתימות שלהם, ובאיזשהו שלב בשטר חוב, הוא מחק באופן חד-צדדי על דעת עצמו את החתימה של האימא, אנחנו הבאנו תרעומת על-כך, אני ורמי, והוא טען שזה לא מקובל אצלהם במגזר, שהאימא תהיה חתומה, כל מיני כאלה הסברים שלא קיבלנו אותם, והוא סירב לחתום, לאשר את הכתב ערבות. האימא חתמה גם על השטר חוב, וגם על הכתב ערבות. את החתימה על שטר החוב, הוא הצליח למחוק, והוא סירב לאשר את החתימה שלה בכתב הערבות. במהלך החתימה אנחנו גם צילמנו את הצילומים של התעודת זהות של כולם. וזהו. באותו רגע נמסרה החזקה, באותו רגע שחתמנו על ההסכם, נמסרה החזקה לשוכרים, הנתבעים. זהו. כל אחד, הלכנו לדרכנו. למחרת אנחנו הגענו שוב לאזור תעשייה, ושעברנו לנכס שלנו, ראינו שם התגודדות של משטרה, והייתה שם איזושהי התרחשות ליד הנכס שלהם, איפה שהם נמצאים. וראינו שמפנים אותם בכוח מהמקום שלהם. הם ניהלו שם עסק בשם קדם. האבא, זה היה שם האבא, ובאותו יום שחתמנו על ההסכם, כבר התחילו להעביר את המכונות שלהם, ודברים למושכר החדש. אנחנו היינו בתדהמה מהעניין הזה. הבנו שאנחנו פה, במצב שנפלנו, וכנראה השוכרים לא טובים. ומסתבר גם שהסיפור הזה שהילדים, שכאילו לפתוח עסק לילדים הוא לא היה נכון. כי הם ידעו, וגם עו"ד יאסר חוראני ידע, שהעסק אמור להיות מפונה, המקום שנמצאים שם. עד, עד אשר שהם עברו לנכס שלנו. אנחנו התראנו על-כך, וביקשנו לבטל את ההסכם באותו מעמד. והם לא, אנחנו לא, הכל בסדר, היה בינינו חילוקי דעות, הם לא הביאו לנו חשבוניות, הם סיפרו לנו כמה סיפורים שלא היו כך מקובלים, אבל הבנו שאנחנו בבעיה, כי יש לנו הסכם חתום, אנחנו צריכים לעמוד מאחוריו. כפשרה, וכדי איך אומרים קצת להמתיק את הגלולה, אנחנו עשינו תוספת להסכם שבה אנחנו יכולים להודיע להם תוך 60 יום, שהם יכולים לעשות, שהם, אפשר להיפרד מההסכם. זהו. זה לגבי החתימה של ההסכם התוספת להסכם. מיד, כבר באותו יום שהם התחילו להעביר דברים, את המכונות שלהם, את הציוד שלהם, התחיל גל של הפרות. שנמשך ונמשך לאורך כל הדרך, שהם היו שם בזה. הם, קודם כל הדבר הראשון שבלט לעין זה ההתנהלות שלהם. התנהלות, צורת הדיבור וכו'. אבל לדוגמה, את כל המכונות שלהם, את הציוד שלהם, התחילו לפזר, בכל האתר של, של המתחם. אני רוצה להסביר, המתחם הוא בגודל של 13,000 מטר. יש שם הרבה שטחים ציבוריים, כ-4,000-5,000 מטר שטחים ציבוריים, שמשותפים לשאר הדיירים, והם ממש פיזרו את כל הציוד שלהם, בלי להתחשב, בלי זה, הם אפילו הניחו שם מכולה, קונטיינר של 40 מטר, ושבמהלך הימים הוא נשאר שם קבוע, הם אפילו חיברו אותו למערכת החשמל, למערכת המים. כל הדברים האלה, התחלנו כבר איך אומרים ללכת בין האצבעות איתם, כי מצד אחד, הם טענו שהם רוצים להתחיל לסדר את העסק שלהם, ומצד שני הם התנהלו בצורה מאוד מפריעה. ועד שכבר הגיעו מים עד נפש, ואנחנו כבר התראנו על זה אפילו בכתב, בחודש, כמה חודשים אחר כך. רק אני אשלים ואומר, שלגבי ההתחייבות שלנו לגבי המושכר, אנחנו קיימנו, היינו אמורים לסיים שם איזה קיר הפרדה, ולתת להם שם נקודת חשמל, כי הם רצו חשמל גם באמפרז' יותר גבוה. מילנו את ההתחייבות הזאת. ובאמת כבר בחודש, כמה חודשים לאחר מכן, החלטנו להעלות על כתב את מה שאמרנו להם את זה באופן שוטף. ופירטנו את ההפרות שלהם, הם לא עשו ביטוח, הם השתלטו שם על שטחים, הם עבדו השטחים הציבוריים, התשלומים שלהם לא היו לפי, לפי ההסכמים. סחבו, דחו וכו'. לאחר מכן, בלית ברירה, בלית ברירה אחרי כמה חודשים, נאלצנו, ממש נאלצנו, נדחפנו לפינה להשכיר להם שטח נוסף. בגלל שרצינו איכשהו לגדר את, את הבעיה הם השתלטו שם על, על שטחים ציבוריים, אז אמרנו, או-קיי, בוא, הנה נסמן, נגדר, נעשה איזשהו משהו, כי הם העמידו אותנו בעובדה שיש להם הרבה ציוד, שהם השאירו בחוץ, ולא הסכימו להכניס את זה פנימה. אז עשינו תוספת להסכם נוסף, שם נתנו לזה ביטוי. למרות שלא כל כך רצינו, אבל לא העדפנו שזה יהיה מוסדר, מאשר זה. אבל בכל זאת, בכל זאת, גם אחרי זה המשיכו הפרות. היה כלא היה. היה הסכם, הסכם נכון, אבל בפועל ההרות המשיכו, ההפרות לא סודרו. ואני חייב לומר אדוני שגם לאורך כל התקופה התקשורת לא הייתה כל כך, בינינו לבינם. אני מדבר על תקשורת מילולית, שיש בדרך כלל בין שוכר ומשכיר, כי אי אפשר היה לדבר. הטון היה ממש כזה מאיים, טון של, התקשורת הייתה מאוד בעייתית. הייתה תקשורת הועברו מסרים, נעשו בקשות, אבל התשובות היו תמיד בטון מאיים, בטון שלילי, לא בטון של שיתוף פעולה. ולכן אנחנו כבר בסופו של דבר, הסרנו מסרנו על התראות, וכולי, וכולי, והגענו למצב שבו אנחנו נאלצים לבטל את ההסכם. שלחנו עוד התראות, שלחנו עוד בקשות, בקשות עד שהגיעו מים עד נפש, ונאלצנו לבטל את ההסכם. שלחנו להם על זה הודעה. הם קיבלו אותה ומאז, מאז אותה הודע ששלחנו להם, הם טענו שהם מחפשים מקום, שהם רוצים לעבור, שהם הבינו שהם לא רצויים שם, ושהם לא מתנהלים כמו שצריך, ומחפשים מקום, וברגע שהם ימצאו, ויש להם משהו על הכוונת, וככה זה, זה נמשך מספר חודשים אחרי ששלחנו להם את הודעת הביטול...
במכלול הנסיבות המתוארות לעיל אני קובע כי הנתבעת מס' 5 ערבה אף היא להסכם וכי התובעת זכאית בהתאם לחלופה השנייה שבכתב התביעה לקבלת הפיצוי המוסכם על פי ההסכם בסך של 2,500 ₪ ליום [בצירוף הפרשי הצמדה מיום חתימת ההסכם] מיום 15.11.16, המועד לפינוי בהתאם להודעת ביטול ההסכם, ועד לפינוי בפועל, בניכוי דמי השכירות ששולמו בפועל על חשבון אותו פיצוי.
