מחיקת תביעת פלת"ד בשל חוסר מעש

התובע לא הגיש הודעה ולא ריפא את המחדל האמור במועד שנקבע לכך, חרף המצאת ההחלטה המורה לו לעשות כן, בצרוף ההתראה על מחיקה מחמת חוסר מעש, ועקב כך הוריתי על מחיקת התביעה במסגרת פסק הדין שניתן ביום 13.1.21.

מדובר בתביעת פלת"ד, שנמחקה מכוח הסמכות המוקנית לבית משפט להורות על מחיקת תובענה מחוסר מעש, בהתאם לתקנה 45 (ב) לתקנות החדשות (ראו גם תקנה 41(א) (4) לתקנות החדשות).

...

משכך, דין הבקשה להידחות מחמת שיהוי.

משמדובר באיחור משמעותי וללא טעם מיוחד לכך, אין מקום להיעתר הבקשה.

לאור כל הטעמים שנמנו לעיל, דין הבקשה להידחות.

יובהר, כי האמור לעיל חל - גם בהיתחשב בנכוי התקופה שבין מועד הגשתה של התביעה (כ-4 חודשים, מיום 14.8.11 ועד למועד מחיקתה – 17.2.12); כאשר לגבי "ניכוי" זה קיימת מחלוקת בדין; כאשר לעניין הפרשנות הראויה לענין תחולת סעיף 15 לחוק ההתיישנות במקרה של מחיקה מחוסר מעש, ראו בענין ע"א 1650/00 מרדכי זיסר נ. משרד הבינוי והשיכון, פ"ד נז (5), 166, 179 (21.7.2003): "למסגרת זו ניתן להכניס מצבים שבהם כתב-תביעה נמחק משום שאינו מראה עילת תביעה, או מקום שבו תובע מבקש לחזור בו מתביעתו בתנאים שלא ימנעו את הגשת התביעה מחדש (תקנה 154(א) לתסד"א), או מקום שתביעה נמחקת מחמת חוסר מעש (תקנה 156 לתסד"א). במצבים מסוג זה פשיטא הוא, על-פי סעיף 15, כי תקופת ההיתדיינות הראשונה בתובענה שנדחתה או נמחקה לא תובא במניין תקופת ההתיישנות (ז' יהודאי דיני היתיישנות בישראל – תוך זיקה למשפט האנגלי והאמריקני (כרך א) [33], בעמ' 253 ואילך; ע"א 109/63 "שמשון" בע"מ נ' איון [15]; ע"א 522/77 איגוד עולמי של יוצאי ווהלין נ' פינקלשטיין ושות' בע"מ [16]).

ההליך בעניינינו הוא מחיקה מחוסר מעש פשוטה של תובענה שהוגשה בפלת"ד, ועל כן "פשיטא", אם הולכים לקולא, ניתן לנכות "לטובת התובעת" את הימים בהם התביעה היתה תלויה ועומדת.

...

לאחר ארכות נוספות שהתבקשו, בסופו של יום - בחרו הצדדים שלא להגיש אסמכתאות נוספות; ומשנתבקשה הכרעתי זה מכבר, מצאתי ליתן החלטה, פסק דין, זה. טענות הצדדים הנתבעת טוענת כי כעולה מהאמור לאחר שהתביעה הוגשה למעלה מ-7 שנים לאחר מועד התאונה הנטענת, במהלך פגרת בית המשפט, די במחיקתה משך כשנתיים נוספות (במועדים 17.2.12 עד 6.1.14), כדי "להשלים" את מניין מרוץ הזמן להתיישנותה [ומפנה להוראת סעיפים 15 ו-16 לחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958 (להלן: "חוק ההתיישנות")]; ובשל התיישנותה – דין התביעה להידחות.

על כן, אני מוצא לציין כי בנסיבות, כלל לא שוכנעתי בקיומה של פגיעה דרסטית בעצם דחיית התביעה בגין התיישנות; ככל שנגרמת לתובעת פגיעה בעצם ההחלטה לדחות את התביעה, הרי היא תוצר של התנהלות התובעת, ואין לה אלא להלין על עצמה.

לסיכום, כעולה מהדיון לעיל, אני מוצא כי דין בקשת הנתבעת לדחיית התביעה בגין התיישנות - להתקבל; אני מורה כי דין התביעה הנדונה להידחות בגין התיישנות.

סוף דבר אני פוסק כי התביעה הנדונה תדחה בשל התיישנותה.

לפיכך, נידרש בית המשפט לנקוט משנה זהירות בבואו להכריע בבקשת מחיקת תביעה שהוגשה לפי חוק הפלת"ד, מחמת טענת היתיישנות.

התובענה הופסקה פעמיים מחמת חוסר מעש לתקופה מיצטברת של כשבעה וחצי חודשים מאחר והצדדים ניהלו מו"מ. אם התובע היה יודע כי הנתבעת תעלה טענה זו, לא מן הנמנע שהוא היה מוחק את התובענה ומגישה מחדש, כך שמניין הימים לא היה נילקח בחשבון, בהתאם לסעיף 15 לחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958 אשר קובע: "הוגשה תובענה לפני בית משפט, לרבות בית דין דתי, והתובענה נדחתה באופן שלא נבצר מן התובע להגיש תובענה חדשה בשל אותה עילה, לא יבוא במנין תקופת ההתיישנות הזמן שבין הגשת התובענה ובין דחייתה". אם התקופה בה נמחקה התובענה מחוסר מעש לא הייתה מובאת בחשבון, אזי תקופת ההתיישנות הייתה מתחילה לאחר אוקטובר 2014, והבקשה לתיקון כתב התביעה אשר הוגשה ביום 20.8.14 הייתה מוגשת למעשה עוד לפני תום תקופת ההתיישנות.

...

בכתב ההגנה טענה הנתבעת, כי דין התביעה להימחק על הסף, הואיל והנהג ברכב הפוגע איננו נתבע ולכן לא קמה חבותה.

בנסיבות אלו הגעתי לכלל המסקנה כי יש לקרוא את המילים "כתב תביעה" בתקנה 26(ב) ככוללות גם כתב-תביעה מתוקן שהוגש בתוך המועד החוקי על יסוד בקשה לצירוף בעל דין שהוגשה בתוך תקופת ההתיישנות.

לעניין זה, כך אני סבור, יש לייחס את מועד הגשת כתב התביעה לאחור, למועד הגשת הבקשה האמורה" (הדגשה שלי-א.מ.ג.) לאור האמור לעיל, שוכנעתי, כי יש טעם לפגם בהתנהלות הנתבעת ואין בהוספת שם הנהג סרבול הדיון.

אשר על כן, דין הבקשה להתקבל באופן שהתובע יוכל לתקן את כתב תביעתו ולכלול בו את שם הנהג ברכב הפוגע.

מוסיף התובע וטוען כי הנתבע חב בנזקיו בשל הפרת ס' 54 לכללי לישכת עורכי הדין, ס' 8 לחוק השליחות וס' 10(ב) לחוק הנאמנות בשל כך שלא פעל למענו בנאמנות ובמסירות; בשל כך שהפר חובותיו החוזיות כלפיו וחרג מאמות המידה המקובלות בייצוג נפגע תאונת דרכים; ובכך שהתרשל כלפיו בניהול תביעת הפלת"ד ולא תיקן מחדליו למרות התראות חוזרות ונישנות מצד בית המשפט למחיקה מחמת חוסר מעש.

...

בתיק זה יוחדה תחילה ישיבת הוכחות לדיון בסוגיית הנזק וזו נאלצה להידחות פעם אחת בשל החלפת ייצוג על ידי התובע.

בנוסף, ימים ספורים לפני ישיבת ההוכחות הנדחית ביקש התובע להגיש תוספת לעדותו באופן שהצריך את הנתבע ואת הצד השלישי להיערך ברגע האחרון להתמודדות עם חומר עובדתי נוסף.

התובע גם ביקש לדחות את ישיבת ההוכחות הנדחית מן הטעם שלא דאג לזמן את המומחה מטעם בית המשפט לדיון זה על אף שהוא עצמו זה שביקש לחוקרו מלכתחילה (30.1.20).

למעשה, וזה אולי שורש הבעיה, אין בתקנה 5 לתקנות האגרות היתייחסות מפורשת למצב הכה שכיח שבו תביעת פלת"ד נמחקת בשל חוסר מעש.

...

לטענת המדינה, מעיון בבקשה לביטול פסק הדין, עולה שדין הבקשה להידחות היות שעסקינן בתביעה שנמחקה מחוסר מעש, קרי ביוזמת ביהמ"ש בשל מחדל של הצדדים.

סבורני שההבדל המהותי הוא שבתקנה 5(ב)(2) ההליך נמחק בידי מגישו ואילו בתקנה 5(ב)(3) ההליך לא נמחק על ידי מגישו.

המסקנה במצב זה הינה שמחיקה מחמת חוסר מעש, יכולה להשתייך לתקנה 5(ב)(3) בלבד ועל כן שיעור האגרה יהא כאמור בתקנה זו. מכל המקובץ, דין הבקשה לפטור מתשלום אגרה כאמור לעיל להידחות.

ואולם, בסעיף 14 (א) לתקנות האגרות נאמר כדלקמן: "בעל דין, הטוען שאין ביכולתו לשלם אגרה, יצרף לתובענה, עם הבאתה לראשונה לבית המשפט, בקשה לפטור מתשלום אגרה בגין אותה תובענה". בענייננו מוגשת הבקשה בשלב מאוחר ולאחר תשלום האגרה ומשכך הבקשה נדחית.