מחיקת תביעה בשל חוסר סמכות בית משפט

היות שהסמכות העניינית נקבעת בהתאם לסעדים המפורטים בכתב התביעה, אזי ככלל אין רלוואנטיות לתצהיר המצורף לבקשה למחיקת תביעה בשל חוסר סמכות עניינית.

כאשר בכל מקרה יש לומר, שגם אם הייתי מקבל את הטענה, אזי לכל היותר היה מקום להורות על מחיקת סעד זה מכתב התביעה, ולא על מחיקת התביעה כולה, שכן כמפורט לעיל, מפורטים בה סעדים הנתונים לסמכותו של בית משפט זה. המבקשת (הנתבעת) תשלם למשיב (התובע) שכר טירחת עו"ד בסך של 2,000 ₪ בגין בקשה זו, ללא כל קשר לתוצאות ההליך.

...

בעניין זה אני מקבל את טענת המבקשת, על אף שהיה עליה לתמוך הבקשה גם בתצהיר "טכני" כגישתה.

בעניין זה אפנה להחלטת בית המשפט השלום בת"א (י-ם) 35471-01-20 איצ'ר נ' אלתר (פורסם במאגרים משפטיים ביום 25.06.2020) שם נקבע כך: "מבלי להידרש לטענות לגופה של התביעה, יש ממש בטענות הנתבעים לעניין הסמכות העניינית. ככלל, הסמכות לדון במחיקת הערת אזהרה נתונה לבית המשפט המחוזי (ראו, ע"א 540/88 גי'.אי.ג'י. השקעות בפירוק נ' רשם המקרקעין בפתח-תקוה (משיב פורמאלי), פ"ד מט(2) 735 (1995); רע"א 4890/15 אלוש נ' עיריית טבריה, פסקה 9 להחלטת כב' השופט נ' הנדל וההפניה שם (31.12.2015); להלן: עניין אלוש). על כן, היא אינה מצויה בסמכותו של בית משפט זה. לעומת זאת, הסעד הכספי המבוקש (פיצוי בסך של 140,000 ש"ח) מצוי בגדרי סמכותו של בית משפט זה. בנסיבות כדוגמת אלה נקבע בעבר כי ככלל אין מנוס מפיצול התביעה, באופן שבו התביעה הכספית תתברר בבית משפט שלום ואילו התביעה שבמקרקעין תתברר בבית המשפט המחוזי (ראו, ע"א 29/58 לוי נ' עקריש, פ"ד יב 1457 (1958)). על אף הלכה זו (עליה נמתחה ביקורת לאורך השנים) נקבע כי ניתן להתגבר על הפיצול בדרך של מבחן הטפל הולך אחר העיקר. בדרך זו על בית המשפט לברר מהו הסעד העיקרי המבוקש בתביעה. הסמכות העניינית תיקבע בהתאם לסעד העיקרי, והדיון בסעד האחר יהא 'טפל' לדיון בסעד העיקרי (ראו, עניין אלוש; ראו עוד: ה"פ (מחוזי ירושלים) 63192-05-19 לריוס פרס נ' אוטו פאר - שותפות שבו (19.4.2020))." אין לי אלא להסכים לדברים אלה.

אלא שבתביעה שנדונה בבית משפט השלום בירושלים, הגיע בית המשפט למסקנה, כי הסעד של מחיקת הערת האזהרה הוא הסעד העיקרי, והסעד הנלווה הוא הסעד הכספי.

אסכם ואומר, הבקשה למחיקת התביעה בשל היעדר סמכות עניינית נדחית.

עיון בתיק בית המשפט המחוזי מלמד כי יש לכאורה ממש בטענת המבקשים שלפיה הצדדים הגיעו להסכמה בדבר מחיקת הסעד הכספי מכתב התביעה, מחמת חוסר סמכות עניינית של המחלקה הכלכלית בבית המשפט המחוזי לידון בסעד זה. הסכמת הצדדים בנידון אף קיבלה תוקף של החלטה, ובהתאם לכך נמחק סעיף 98 מכתב התביעה.

...

ואולם במקרה דנן, על רקע "מקבילית הכוחות" הנוהגת בין סיכויי הערעור ובין מאזן הנוחות, אני סבורה שהכף נוטה לעבר עיכוב ביצועו של החיוב הכספי.

סוף דבר התוצאה היא שהבקשה לעיכוב ביצוע מתקבלת באופן חלקי.

הבקשה לעיכוב ביצוע נדחית ככל שהיא נוגעת לשני הסעדים האחרים שעליהם הורה בית המשפט המחוזי, שעניינם בניהול והחזקה במניות מרבה מלונאות, וכן בנוגע לתשלום ההוצאות ושכר טרחת עורך דין.

דיון והכרעה לאחר עיון בכתבי הטענות ובטענות הצדדים בבקשה ובתגובה, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה למחיקת התביעה מחמת חוסר סמכות עניינית להדחות, וכי הסמכות נתונה לבית משפט זה. סעיף 3 לחוק קובע כי "עינייני מישפחה לפי חוק זה יידונו בבית המשפט לעינייני מישפחה". בסעיף 2(1) לחוק הוגדרו עינייני מישפחה, בין היתר, כך: "תובענה אזרחית בין אדם או עיזבונו לבין בן משפחתו, או עיזבונו, שעילתה סיכסוך בתוך המשפחה, יהא נושאה או שוויה אשר יהא". המונח בן מישפחה מוגדר בסעיף 1(2) לחוק, והוא כולל בין היתר את "בן זוגו לשעבר" ואת "הורי בן זוגו". עם זאת, הוריו של בן הזוג לשעבר אינם נכללים במסגרת ההגדרה (בע"מ 164/11 פלונית נ' פלוני, פסקה 15 לפסק דינו של השופט זילברטל (29.4.2012) (להלן: עניין פלונית)).

...

דיון והכרעה לאחר עיון בכתבי הטענות ובטענות הצדדים בבקשה ובתגובה, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה למחיקת התביעה מחמת חוסר סמכות עניינית להידחות, וכי הסמכות נתונה לבית משפט זה. סעיף 3 לחוק קובע כי "ענייני משפחה לפי חוק זה יידונו בבית המשפט לענייני משפחה". בסעיף 2(1) לחוק הוגדרו ענייני משפחה, בין היתר, כך: "תובענה אזרחית בין אדם או עזבונו לבין בן משפחתו, או עזבונו, שעילתה סכסוך בתוך המשפחה, יהא נושאה או שוויה אשר יהא". המונח בן משפחה מוגדר בסעיף 1(2) לחוק, והוא כולל בין היתר את "בן זוגו לשעבר" ואת "הורי בן זוגו". עם זאת, הוריו של בן הזוג לשעבר אינם נכללים במסגרת ההגדרה (בע"מ 164/11 פלונית נ' פלוני, פסקה 15 לפסק דינו של השופט זילברטל (29.4.2012) (להלן: עניין פלונית)).

סיכום על יסוד האמור, הבקשה למחיקת התביעה על הסף מחמת חוסר סמכות עניינית – נדחית.

הנתבעות תשלמנה לתובע את הוצאות הבקשה בסכום של 3,510 ₪.

הבקשה- על פי כותרתה- היא "למחיקה על הסף". ברישא הבקשה כי צוין כי בית המשפט מתבקש להפעיל את סמכותו בהתאם לתקנה 43 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשע"ט- 2018 (להלן: "התקנות") להורות על "מחיקת התביעה... בשל חוסר סמכות". המבקשים שבו וחזרו בבקשתם על עיקר האמור בכתב הגנתם.

...

לאחר דיון בבקשה מושא החלטתי זו (להלן: "הבקשה"), הודיע המשיב כי הוא מבקש למחוק את תביעתו נגד נתבעים 9 ו- 10, ללא הוצאות, וכי ככל ויוטלו הוצאות, מבקש הוא להמשיך בניהול ההליך נגדם.

בכתב הגנתם טענו המבקשים, בין היתר, כי דין התביעה נגדם להידחות בהעדר עילה.

בתשובתו לבקשה, טען המשיב כי דינה להידחות.

בין כך ובין כך מצאתי כי דין הבקשה להידחות.

ברי כי ככל ויידחו טיעוני המשיב נגד המבקשים או מי מהם, יהיו הם זכאים להוצאותיהם בגין ניהול ההליך, ולרבות בקשה זו. אשר על כן ולאור כל המפורט, הבקשה נדחית בזה.

במצב זה, הורה בית המשפט על מחיקת התובענה מחמת חוסר סמכות עניינית.

...

אגב כך נעיר, כי בהחלטה אמנם נכתבו דברים המצוטטים על ידי המדינה בתשובתה, לפיהם "על בתי המשפט לבחון היטב תביעות בהן מתבקש סעד כספי ואשר בגדרן משיג התובע על החלטה מנהלית כזו או אחרת של רשות. רק באותם המקרים בהם מדובר בתקיפה עקיפה תוכר סמכותו של בית המשפט האזרחי. ואולם, באותם המקרים בהם הלכה למעשה מדובר בתקיפה ישירה של ההחלטה המנהלית, אין לאפשר עקיפה של הליך העתירה המנהלית, על סדרי הדין הקבועים לגביה, באמצעות ניסוח מניפולטיבי של כתב הטענות" ברם, בית המשפט העליון לא סבר כי זה המקרה שבפניו.

אף במקרה שבפנינו, לא שוכנענו (וראו השיקולים שפורטו לעיל) כי מדובר באחד המקרים בהם מדובר בניסיון מניפולטיבי לעקוף את דרכי התקיפה הקבועות בחוק בתי משפט לעניינים מנהליים.

התוצאה של כל האמור היא, כי הערעור מתקבל.