מחיקת שעבודים שהוטלו כנגד חוב למנוחה

ד(2) טענות התובעים לאי גילוי חוב המנוחה לעריית ראש העין והערת השיעבוד בגינו בפיסקה השלישית במבוא להסכם נכתב: "והואיל והמוכרת מצהירה כי זכויותיה בבית נקיות מכל חוב, עיקול, שיעבוד, משכנתא מישכון או כל זכות אחרת של צד שלישי כלשהוא, למעט שעבוד שהוטל בספרי מנהל מקרקעי ישראל לטובת עריית ראש העין בגין חוב ארנונה עירונית נספח ב'." בסעיף 5.4 להסכם, שעניינו הצהרות המוכרים, נכתב: "כי במועד החתימה על הסכם זה זכויותיהם בבית נקיות מכל חוב ו/או שיעבוד ו/או עיקול ו/או משכנתא ו/או זכות צד ג' כלשהוא מכל מין וסוג, למעט עיקול לטובת עריית ראש העין, וכי כך יהיה במועד העברת מלוא זכויותיהם בבית לידי הקונים." בסעיף 5.2 המנוחה הצהירה כי אין מניעה להעברת הזכויות במקרקעין לתובעים בכפוף לסילוק חוב הארנונה לעירית ראש העין.

כמו כן, בנסיבות אלה התובעים אינם זכאים לקבל מנתבע 2 את הפצוי החוזי המוסכם, אך גם נתבע 2 אינו זכאי לכך לאור המחדל המתמשך מצידו של אי סילוק החוב לעירייה ואי מחיקת הערת השיעבוד.

הם גם לא הוכיחו שהם היו מסיימים את הבנייה המיועדת של בית מגוריהם קודם לתקופה הנ"ל. ד(9) רשלנות מקצועית באשר לטענות התובעים נגד עו"ד ברנע, לפיהן לא גילה להם פרטים מהותיים רלבאנטיים לעסקה ובכלל זה קיומו של חוב לעירייה, סכומו, הערת השיעבוד על המקרקעין בגינו וחריגות בנייה, כאמור לעיל בסעיפים 20-29, טענות אלה נדחו.

...

לטענתו, פעל לתיקון התקלה והסיר כל תוספת ריבית או קנס שהוטלו עקב הטעות, כך שבסופו של דבר התובעים לא שילמו תוספות כלשהן.

סוף דבר התביעה נדחית.

התובעים ישלמו לכל אחד מהנתבעים הוצאות משפט בסך של 25,000 ש"ח. צו המניעה מיום 18.10.2015 מבוטל.

ביום 27.11.2006 לאחר שהחל כבר הליך ההפטר, ירש העותר 1/6 מזכויות בדירה שהייתה בבעלות אמו המנוחה.

בנוסף, טוען העותר כי זכויותיו בנכס ממושכנות לטובת צד ג, וכי המדובר בשיעבוד קודם, ולכן לא ניתן יהיה לממש את הנכס לצורך הסדר החוב מול הערייה (סעיף 18 לעיקרי הטיעון מטעם העותר).

המשיבה : לטענת המשיבה העותר אינו טוען כנגד החוב, אלא מבקש למחוק את החוב בשל שהוי והתיישנות, וכן עותר נגד החלטת הערייה שלא להחיל על העותר את נוהל מחיקת החובות (סעיף 2 לעיקרי הטיעון מטעם הערייה).

למשיבה זכות להטיל שיעבוד על נכסי העותר במסגרת הליכי הגבייה, וסדרי הנשייה, בהתייחס לנכס של העותר, יתבררו במועד הרלוואנטי.

...

סבורה אני כי דין העתירה להידחות.

בסיכומו של דבר, נראה כי העותר הוא שהשתהה, שיהוי ניכר ומכביד בהגשת עתירתו, ומנגד, לא נמצא כול שיהוי בהתנהלות המשיבה.

סוף דבר: לאור כל האמור לעיל, העתירה נדחית.

עתירה למתן צו המורה למשיבה – עריית ת"א (להלן: "הערייה"), להמנע מלהמשיך בהליכי כנוס הנכסים על דירת מגורי העותר (להלן: "דירת המגורים"), בגין חוב נטען לעירייה של תשלומי ארנונה ומים, בגין נכסים המשמשים לעסק ברח' הרצל וברח' יהודה הלוי בת"א. עוד מבקש העותר בעתירתו להורות על מחיקת הערת השיעבוד על דירת המגורים לפי סעיפים 11א.(1)-(2) לפקודת המסים (גביה) (להלן: "הפקודה").

בכל אופן יש לזכור כי גם היתייחסות למועד זה, היא מקילה, שכן הליכי גבייה מנהלית מתנהלים נגד העותר כבר במשך שנים רבות: מכתבי התראה ודרישה שהביאו את החוב לידיעתו, עיקול ברשום של מטלטלין ותפיסה של מטלטלין, שיעבוד הנכס שברחוב הרצל בשנת 2006.

למעלה מהדרוש, וכדי שתנוח הדעת שההכרעה איננה רק פורמאלית, אציין כי בעקבות הגשת החומר הנוסף, מתברר שהעותר אינו תם לב. ב"כ העותר טען בדיון הראשון שהתקיים בעתירה (מיום 13.3.2014): "כשהם אומרים שהיתה פריסה של שיקים שלא כובדו, שיראו שיק אחד. אני לא רואה שהחוב לא שולם. שיראו שיק אחד שחולל". (עמ' 1 לפרוט', ש' 17-15, ההדגשות כאן ולהלן שלי, י"ש).

לעומתו, סעיף 11א (2) עוסק ב"כל מס אחר" המוטל על "סרבן שהוא בעל מקרקעין". במילים אחרות, הדרישה שמקורו של חוב המס יהא במקרקעין עליהם מתבקש השיעבוד נעדרת מחלופה זו. על נפקות האבחנה בין סעיפים אלו, עומד כב' הנשיא א. גרוניס ב-בג"צ 7009/04 עריית הרצליה נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם, מיום 5.2.14): "ההוראה שנקבעה בסעיף 11א לפקודה מבחינה, למעשה, בין שני סוגים מרכזיים של חובות שסרבן מס חייב לרשויות. הסוג האחד הנו "מס המגיע על מקרקעי הסרבן". בהקשר זה קובע סעיף 11א(1) לפקודת המסים, כי מס כאמור יהא שיעבוד ראשון על אותם המקרקעין.

...

התוצאה היא שהתביעה לא התיישנה, שכן לא עברו 7 שנים משנת 2006 ועד שהוגשה העתירה דן ב- 4.3.2013.

סיכום לאור כל האמור לעיל, אכן יש למחוק מפנקס המקרקעין את השעבוד שנרשם על דירת מגורי העותר לפי סעיף 11א(1) לפקודה, מאחר שהוא בטל מעיקרו, אך השעבוד לפי סעיף 11א(2) הוטל כדין ולגביו העתירה נדחית.

באשר ליתר הטענות שניסה העותר להעלות ביחס לגובה החוב, העתירה נדחית.

אכן, מה לה לחברה לחתום על הסכמי הלוואה אם ניתן היה, כגירסתה, לחתום על הסכם לווי פינאנסי הכולל את כל ההסכמות שכבר הושגו באותו שלב? בנסיבות אלה מסברת את האוזן גירסת הבנק לפיה הוא היה נכון - אף שטרם הושגה הסכמה בין הצדדים לעניין הלווי הפינאנסי - להעמיד לחברה בשלב ראשון את המימון הנידרש לה לצורך קיום התחייבויותיה על פי תנאי המיכרז כנגד בטוחות מתאימות שקבל, ולצורך כך נחתמו הסכמי ההלוואה וניתן לטובת הבנק שעבוד קבוע על הזכויות בקרקע.

החברה העלתה טענה נוספת כי בפגישה הראשונה הציג הבנק בפניה מצג ולפיו הוא נכון להסתפק לצורך הלווי הפינאנסי בהחרגת המיגרש מן השיעבוד השוטף על נכסי החברה לטובת בנק המזרחי, ורק בשלב מאוחר יותר הפתיע אותה בדרישה נוספת למחיקת שיעבוד זה או לקבלת שיעבוד שוטף פרי-פסו עם בנק המזרחי, כתנאי ללווי הפינאנסי.

מעמדו "המעין צבורי" של הבנק וחובות האמון, הזהירות ותום הלב המוגברות המוטלות עליו כלפי ציבור לקוחותיו ולעיתים גם כלפי צדדים שלישיים שאינם לקוחותיו, כל אלה מחייבים את הבנק בסטאנדארטים גבוהים של היתנהלות מקצועית ומשכך עליו להמנע מהתנהלות עמומה בהתקשרות עם לקוחותיו, בייחוד כאשר למולו ניצב לקוח אשר אינו בקיא בסוג העיסקאות העומדות על הפרק (ראו והשוו: ע"א 8068/01 איילון חברה לביטוח בע"מ נ' מנהל עזבון המנוחה חיה אופלגר ז"ל, נט(2) 349, 370-369 (2004); ע"א 5893/91 טפחות בנק משכנתות לישראל בע"מ נ' צבאח, פ"ד מח(2) 573, 592-590 (1994)).

...

המשיבים טענו לעומת זאת כי לא נכרת הסכם ליווי פיננסי בין החברה ובין הבנק וכי כל שהוסכם עליו היה העמדת מימון לחכירת המגרש ואילו באשר לליווי הבנקאי של הבנייה הציב הבנק מספר תנאים אשר בחלקם לא עמדה החברה ועל כן, לא נכרת עמה בסופו של דבר הסכם ליווי פיננסי.

התנהגות הבנק לאחר הפגישה הראשונה לרבות: העמדת מימון לרכישת הזכויות בקרקע וההוצאות הנלוות וכן הבקשה לתיקון מכתב ההחרגה "מפני שפרוייקט עשוי להתארך מס' שנים", אין בה בעיני כדי לשנות ממסקנה זו. היא מלמדת כי הבנק אכן התכוון ורצה להתקדם עם החברה במגעים לקראת כריתת הסכם ליווי פיננסי, אך היא אינה עולה כדי התקשרות בהסכם ליווי פיננסי בעל-פה ובפועל, כטענת המערערת.

בחודש אפריל 2008 בחוזה עם משרד הבינוי והשיכון, הצהירה אמנם המערערת כי הבנק מעניק לה ליווי פיננסי וכי נפתח חשבון מיוחד לשם כך ואולם, עובדה זו יכולה ללמד לכל היותר כי היא סברה אולי שזהו מצב הדברים באותה עת, אך בהינתן כל האמור לעיל מתבקשת המסקנה כי לא היה זה אומד דעתם המשותף של הצדדים.

מסקנה זו מתיישבת עם תוכנו של המזכר הכולל תנאים מסוימים, אם כי בלתי מספקים, לגבי כל אחד מן השלבים והוא תומך אפוא בגרסת הבנק לפיה באותה פגישה נדונו באופן כללי ובלתי ממצה תנאים שידרשו לצורך שני השלבים (ראו לעניין זה גם תצהיר המשיב 3, מוצג מש/11 מטעם המשיבים), אך מכך אין להסיק כי הושג הסכם מחייב לליווי פיננסי כבר באותו שלב.

לפניי תביעתו של מר מונל רוזנר (להלן – התובע או מר רוזנר), אשר הוכתרה "כתב ערעור", ושבמסגרתה הוא מבקש לערער "על החלטה של היועצת המשפטית של משרד הבריאות עו"ד לרמן". למעשה, מדובר בתביעה שמכוונת כנגד החלטת הנתבעת לחייב את עיזבון אמו המנוחה, אנטוליה רוזנר ז"ל (להלן- אמו של התובע או האם המנוחה) בסכום של 366,000 ₪ בגין חוב שנוצר בעקבות אשפוזה במוסד סיעודי גראטרי.

במהלך האישפוז, פנתה עמותת רום למשרד הבריאות בבקשה שלא לשלם את החיוב החודשי מידי חודש, וביקשה לאפשר למנוחה להשתמש בכספיה לצרכיה האישיים ולהבטיח את החוב בהערת שעבוד על דירת המנוחה, שתמומש לאחר מותה.

משלא חלה היתקדמות כלשהיא בנכונותו של התובע לשלם את החוב, החל המרכז בנקיטת הליכי גבייה וביום 05.05.20 הוטל עיקול ונרשמה הערת שעבוד על הנכס הרשום בשלכת רישום המקרקעין.

באותה תואנה גם ביטל את הפגישה שנקבעה עמו במשרד הבריאות בהמלצת בית הדין והודיע כי אינו מעוניין להגיע לפגישה כל עוד לא יימחק החוב (סעיף 18 לבקשה למתן הוראות מטעם המדינה מיום 25.07.22).

...

אחרית דבר התביעה נדחית.

באשר לשאלת ההוצאות, החלטתי לחייב את התובע לשאת בהשתתפות בהוצאות הנתבעת בגין הליך זה בסכום של 5,000 ₪, ואבהיר.

חרף זאת, החלטתי להעמיד את סכום ההוצאות על 50% מהסכום שהייתי פוסק בנסיבות אחרות, מתוך התחשבות בגילו המתקדם של התובע ובעובדה שהוא מטופל ברעייתו שאינה בקו הבריאות.