ואולם, אני מסתמך על דעת הרוב, שהובאה בדברי השופט מ' חשין, ולא על דעת המיעוט של השופטת שטרסברג- כהן, בה נאמרבין היתר:
"בהעדר הוראה ברורה ומפורשת – והוראה מעין-זו לא נמצאה לנו – לא נתיר לה, לתובענה הייצוגית, לשלוט על כל שדה הגנת הצרכן תוך שהיא דורסת ורומסת עקרי יסוד ודוקטרינות שנתקבלו, והן עמנו ימים רבים. בהקשר זה נזכור במיוחד כי התובענה הייצוגית לא נתכוננה – מעיקרה – כזכות מהותית וכעילת תביעה. תובענה ייצוגית, עם כל חשיבותה – וחשיבות רבה נודעת לה – אין היא אלא כלי דיוני לאיחודן של תביעות רבות תחת קורת-גג אחת. בהיות התובענה הייצוגית מה שהיא, נתקשה לפרשה כך שיהא בכוחה – על דרך ההילוך לאחור כביכול – לשנות כללי-מהות בדין הנזיקין, ובהם כללי הקשר הסיבתי ויסודות בפסיקת פיצויים. אכן, הגם שניתן להרהר אחר הקונצפציה שבנתה חברתי השופטת שטרסבג-כהן, לא נוכל לפסול אותה קונצפציה מניה-וביה. אלא שהקונצפציה, כה חורגת היא מן המקובל עלינו – ומקובל עלינו משכבר הימים – עד שהיינו מצפים כי החוק יורה אותנו מפורשות דבר. והחוק לא הורנו כך.
מחיקת כתב ההגנה עקב אי גילוי מסמכים לא תועיל לקבוצה, ועדיף לנקוט בפעולות אחרות שיביאו את המסמכים, במקום להעניש על אי הבאתם.
...
אני דוחה את טענת התובע כאילו קיימת חזקה עובדתית, שאדם שנפגעה האוטונומיה הצרכנית שלו, חש רגשות עלבון, כעס ותסכול ברמה המצדיקה פסיקת פיצוי בשל פגיעה באוטונומיה, וכי על הנתבעות לסתור חזקה זו. אני דוחה גם את הטענה שכך נקבע בהחלטה על אישור התובענה.
לא הוכח קיומה של הקבוצה המיוצגת והנזק הממוני שנגרם לה ואין לפסוק נזק לא ממוני
על פי כל האמור לעיל, אני דוחה את התביעה הייצוגית.
אני מחייב את התובע המייצג לשלם לנתבעות שכ"ט עו"ד בסך 11,700, ועוד הוצאות המומחה מטעם הנתבעות, כפי שיקבעו לפי תקנה 513, על פי בקשה שתוגש על ידי הנתבעות עד 11.6.19.
