המבקשת טוענת כי מעולם לא הסתירה מהרשויות מידע שנשאלה לגביו, וסבורה כי בהיתחשב בפעולותיה המעשיות – קרי, השאיפה ללמוד באקדמיה הישראלית – הניסיון להציג את מחיקת חשבונותיה ברשתות החברתיות כעדות לתמיכה בחרם על ישראל רחוק מלשכנע.
בהמשך למגמה זו, בשנת 2017 תוקן חוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952, בין היתר תוך הוספת סעיף 2(ד):
"לא יינתנו אשרה ורישיון ישיבה מכל סוג שהוא, לאדם שאינו אזרח ישראלי או בעל רישיון לישיבת קבע במדינת ישראל, אם הוא, האירגון או הגוף שהוא פועל בעבורם, פירסם ביודעין קריאה פומבית להטלת חרם על מדינת ישראל, כהגדרתו בחוק למניעת פגיעה במדינת ישראל באמצעות חרם, התשע"א-2011, או התחייב להישתתף בחרם כאמור." (ההדגשה הוספה-ע'ב') (להלן: סעיף 2(ד)).
...
חוק החרם, בהיותו חוק ישראלי, פועל פועלו פנימה, וככזה מופנה הוא בעיקרו אל השיח הפנים ישראלי:
"ראוי לציין כי חוק החרם הוא חוק ישראלי פנימי. הסנקציות המנויות בו נועדו, מטבע הדברים, להשפיע בעיקר על קריאות לחרם ה'נעשות' בישראל. מסקנה זו יפה, בעיקר, לסנקציה הנזיקית שבחוק [...] הואיל ויש להניח שפועלו 'הנזיקי' של החוק יתמקד יותר בהשפעה על השיח הפוליטי הישראלי הפנימי, ופחות בהשפעה על קריאות בינלאומיות להחרמת ישראל או להחרמת האזור, יהיה בכך כדי להפחית במידה מסוימת ממידת התרומה הפוטנציאלית שתהא לחוק במאבק בחרמות בינלאומיים ובתנועת ה-BDS" (שם, פסקה 35 לחוות דעתו של השופט י' דנציגר).
סמכותו הכללית של שר הפנים
המשיב סבור כי הוראת סעיף 2(ד) אינה גורעת מסמכותו הרחבה לפי חוק הכניסה לישראל, במנותק מההסדר החקיקתי המיוחד לעניין מבקשי כניסה תומכי חרם, ומכאן שגם אם נגיע למסקנה כי לא היה מקום להורות על ביטול אשרת הכניסה ורישיון הישיבה מכוח סעיף זה, הוא היה מוסמך לעשות כן בגדר שיקול הדעת הרחב המוקנה לו במאטריה מיוחדת זו. גם אם אניח כחברי השופט נ' הנדל לצורך הדיון ומבלי להכריע בכך כי יש ממש בטענה שסעיף 2(ד) לא הגביל את סמכותו הכללית של המשיב למנוע את כניסתם של פעילי חרם, אין בכך כדי לשנות ממסקנתי שההחלטה נושא הערעור אינה יכולה לעמוד.
גם בעניין זה מקובלת עלי מסקנת חברי השופט נ' הנדל.
