נטען כי לא היה מקום ליתן למערערות צו פירוק זמני ולבעלת השליטה צו כנוס נכסי זמנים זמן קצר בלבד לאחר מינוי בעל התפקיד, באופן שבו לא התאפשר להן לאתר משקיע; כי ניקצב להן סד זמנים קצר מאוד לצורך הגשת תגובות במהלך ההליך; כי לא ניתנה להן ההזדמנות לטעון לעניין זהות הנאמן שמונה במסגרת הקפאת ההליכים; כי לא ניתנה להן היזדמנות ראויה להוכיח את כשירות פרעונן של החברות; כי היה על בית המשפט להעתר לבקשת וולך למחוק את בקשת הפרוק בעיניין אור סיטי שהוגשה ביום 1.3.2016, כאשר באותה עת טרם הצטרף כל נושה אחר של החברות לבקשת הפרוק.
שכן אין חולק כי במקום שבו מבקש הבקשה הנו נושה אשר מועד פרעון חובו טרם הגיע, לפי הדין הקיים, הייתה סגורה בפניו הדרך להגשת בקשה לפירוק חברה בהתבסס על דרישת תשלום שהוגשה לחברה, לפי סעיף 257(1) לפקודה, עילה אשר לא ניתן להשתמש בה על בסיס חוב שטרם הגיע מועד פרעונו (ראו גם: כהן, עמ' 113)).
במסגרת זו, בית המשפט נידרש להיתחשב בזכויותיהם ובמאווייהם של כלל הנושים ובעלי העניין בהליך (ראו סעיף 273 לפקודת החברות לפיו על בית המשפט להיתחשב "במשאלות הנושים והמשתתפים" בכל ענין הנוגע לפירוק).
...
ב) לשיטתי יש לראות את התייחסויותיו של חברי לחוק חדלות פירעון ושיקום כלכלי, התשע"ח-2018, האמור להכנס לתוקף רק בעוד כ-18 חודשים, כהערות ראשוניות בלבד, שהן בבחינת אוביטר דיקטה לענייננו, ולכן אין אני קובע עמדה ומסמרות לגביהן.
ג) נראה לי שבהמשך ההליכים ראוי לבדוק לא רק את התנהלותה של גב' ענבל אור ושל הדירקטורים ויתר נושאי המשרה בתאגידי המערערות, אלא גם של חלק מאלה שהתקשרו עם המערערות בעסקאות שונות, ככל שהיה בהן, לכאורה, ניסיון לסייע למערערות בהברחת נכסים מפני נושים אחרים.
עם כל הצער על התוצאות הקשות מבחינתה של בעלת השליטה, אין מנוס מדחיית הערעור על כל חלקיו, כפי שהובהר היטב על ידי חברי.
