מחיקת בקשה לביטול צו הריסה מינהלי למבנה

לדברי התובעים, לאחר הגשת התביעה הנתבעת החלה לפעול לשם הקמת בית הספר, ולפיכך הצדדים הגיעו להסכמה בדבר מחיקת אותה תובענה.

מזה קרוב לעשרים שנים שהתובעים קשורים בהליכים משפטיים בקשר לשלושת המגרשים: בשנת 2001 הם פנו לבית המשפט לעניינים מקומיים בירושלים בבקשה לבטל את צוי ההריסה המינהליים שהוצאו לגבי המבנים שהם בנו על המגרשים (תיקים 7398/01, 7399/01, 7400/01); בשנת 2002 הם נקטו בהליכים שנועדו לאפשר להם להעלות את טענותיהם נגד תכנית מתאר 6671, ששיאם בהגשת עתירה מנהלית לבית המשפט המחוזי בירושלים (עת"מ 516/02); בשנת 2002 הוגשו נגד התובעים לבית המשפט לעניינים מקומיים כתבי אישום פליליים, בגדרם הם הורשעו ונדונו לעונשים שעיקרם תשלום קנס כספי (ר' גזר הדין בעיניינו של תובע 1 שניתן ביום 27.3.03 בת"פ 3428/02); בין השנים 2004-2010, היינו במשך 6 שנים, התובעים ניהלו הליכים לצורך קבלת פיצוי לפי סעיף 197 לחוק התיכנון והבניה, התשכ"ה-1965 בגין ירידת ערך שלושת המגרשים שהם רכשו.

...

לנוכח המסקנה אליה הגעתי, לא ראיתי צורך לדון באפשרות השנייה שבית המשפט העליון העלה, היינו לעשות שימוש בסעיף 20(2)(ג) לפקודת הקרקעות.

ואולם, כיוון שסעיף 190(א)(1) לחוק התכנון והבניה מפנה לסעיף 20 לפקודת הקרקעות (רכישה לצרכי ציבור), אני סבור כי יש לפרש את המונח "מגרש" בחוק התכנון והבניה בדומה לאופן בו יש לפרשו בפקודת הקרקעות (ר' א' נמדר, עמ' 480, הערת שוליים מס' 75).

סוף דבר מהטעמים עליהם עמדתי לעיל, אני מחליט לקבל את תביעת התובעים ואני קובע כי על הנתבעת לפצות אותם בגין שלושת המגרשים שהתובעים רכשו.

לטענת המשיב, הזכות להגיש בקשה לביטול צו הריסה מנהלי נתונה למי ש"רואה עצמו נפגע" מן הצוו (סעיף 228 (א) לחוק התיכנון והבניה התשכ"ה- 1965), כאשר בהתאם לפסיקה מדובר במי שיש לו "זכות במקרקעין". לטענת המשיב, דינה של הבקשה להמחק על הסף שכן המשיב לא הוכיח את זכותו במקרקעין ולא צרף לבקשתו כל אסמכתא המלמדת על זכות זו. המשיב הוסיף וטען כי ההליך הנידרש להוכחת בעלות לצורך הליך הרשוי הוא אחר מזה שנידרש לפני בית המשפט ולפיכך אין די בכך שהתכנית שהגיש אושרה, על מנת לראות בו כבעל זכות במקרקעין.

סעיף 61א(ב) לחוק התיכנון והבניה, התשכ"ה-1965, קובע כלהלן: "משרד ממשלתי, רשות שהוקמה לפי חוק, חברה ממשלתית שעיקר עיסוקה הוא בפתוח מבנים ותשתיות, ועדה מקומית או רשות מקומית, כל אחת בתחום מרחבה, וכן בעל קרקע או מי שיש לו ענין בקרקע (להלן – מגיש התכנית), רשאים להכין תכנית מיתאר מקומית או תכנית מפורטת ולהגישה לוועדה המקומית; היתה התכנית בסמכות הוועדה המחוזית, יעביר מגיש התכנית עותק לוועדה המחוזית" הינה כי כן, היות שהדרישה החוקית להגשת תכנית מתאר מקומית היא כי מגיש התוכנית יהיה "בעל עניין בקרקע" והיות שמעצם אישורה של התכנית ניתן ללמוד כי הוועדה המקומית לתיכנון ובניה (שהמשיב הוא יושב הראש שלה) וכן הוועדה המחוזית לתיכנון ובניה, ראו במבקש כמי שעומד בדרישה זו, הרי שדי בכך על מנת לראות בו כבעל זכות קניינית ברמה מספקת לשם הגשת בקשה לביטול צו ההריסה המנהלי וכי אין מדובר בפולש אשר אינו זכאי ליהנות מזכות זו. אין זה סביר בעיני כי הוועדה המקומית בידה האחת תראה במבקש כבעל זיקה קניינית מספקת לשם הגשת תכנית שעניינה בניית ביניין בן 5 קומות על גבי המקרקעין ואף תמליץ על הפקדת התכנית ובידה האחרת, לצרכי צו הריסה מנהלי וזכות העמידה בבקשה לביטולו, יטען כי מדובר במי שאינו בעל זיקה כאמור.

...

מטעם זה, הרי שדינה של בקשת המשיב לסילוק על הסף- להידחות.

במצב דברים זה סבורני כי חזקת התקינות המנהלית אכן נסתרה.

התוצאה היא אפוא, כי הבקשה מתקבלת ולפיכך אני מורה על בטלות הצו.

לפני בקשה לביטול צו הריסה מינהלי, אשר הוצא ביחס למבנה בגודל של כ-6 מ"ר מפאנל מבודד (להלן: המבנה), שניבנה על דרך סגירת קומת העמודים, בבניין ברחוב אגס 1 בערד (להלן: הבניין).

המשיבות עתרו כבר בפתח תגובתן [להלן: התגובה] למחיקת משיבה 2 (מחלקת הנדסה - עריית ערד) מהבקשה, שכן לא מדובר ביישות משפטית נפרדת, להשתת הוצאות המשיבות בגין ההליך שמתקיים לפניי, לרבות שכר טירחת עורך דין ולהפיכת הצוו המינהלי לצוו שפוטי, אשר יורה על הריסת המבנה בידי המבקש.

...

תמצית טענות המשיבה הבקשה הוגשה בניגוד לתקנות התכנון והבנייה (סדרי דין בבקשות לעניין צו הריסה מנהלי), התש"ע-2010 (להלן: תקנות סדרי הדין), שכן לא הוגשה תוך 3 ימים מיום שנודע למבקש על הצו [תקנה 2(א)(1) לתקנות סדרי הדין], לפיכך על הבקשה להידחות ולו מטעם זה. הבקשה לא עומדת גם בהוראות תקנה 2(ב) לתקנות סדרי הדין, שכן המסמך שצורף לבקשה לא עונה להגדרת "תצהיר בכתב", כהגדרתו בסעיף 15 לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971 וחסר בה פירוט על אודות ההליכים הנוגעים לבנייה, למעט המסמך, שהוא "העתק הדבק" של הבקשה.

בניית המבנה לא בוצעה כדין ולא עומדת בדרישות הדין לפטור מהיתר טענת המבקש כי בניית המבנה עומדת בדרישות הדין לבניה הפטורה מהיתר, שכונה על ידו בבקשה "חוק הפרגולות", כשעולה כאמור לעיל, כי הכוונה לסעיף 145ג לחוק התו"ב) ו-תקנות הפטור - דינה להידחות מהטעמים הבאים: המבנה לא עומד בתנאי הוראות סעיף 145ג(2) לחוק התו"ב, שכן מדובר במבנה המהווה מטרד ומפגע סביבתי.

סוף דבר בהינתן כל המפורט לעיל והכלל כי מרחב התערבות בית המשפט בשיקול הדעת המנהלי של הרשות מצומצם הוא עד מאוד - אני קובעת כי צו ההריסה המנהלי הוצא בהתאם להוראות סעיף 221 לחוק התו"ב. מדובר במבנה המהווה בנייה אסורה.

לא עלה בידי המבקש להוכיח קיום התנאים לביטול צו ההריסה המנהלי, כדרישת סעיף 229 לחוק התו"ב. אשר על כן, לאחר עיון במסמכי הצדדים, שמיעת עדויות וטיעונים בעל פה, באתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה לביטול צו ההריסה המנהלי להידחות.

לפני ערעור על החלטת בית משפט השלום בעכו מיום 26/12/20 בבצה"מ 47199-06-18 (כב' השופט שושנה פיינסוד כהן) שדחתה את בקשת המערער לביטול צו הריסה מינהלי שהוצא ביום 28/7/16 להריסת מבנה שבנה ללא היתר בגוש 11895 חלקות 12 ו-14 ביישוב אדמה.

בחודש יולי 2016 הגיש מר עומר דרור בקשה לביטול צו ההריסה המינהלי, במסגרת ב"נ 48907-07-16, ברם לאחר שמיעת ראיות ומשהוברר שמר עומר דרור אינו בעל הזכויות במקרקעין, נמחקה הבקשה ובית המשפט אפשר הגשת בקשה חדשה על ידי בעל הזיקה למקרקעין תוך 60 יום.

...

המערער מלין על כך שבית המשפט קבע אומנם שאין הוא נדרש לתמונות מתוך המבנה וניתן להסתפק בתמונות מבחוץ, ברם מתוך ההנמקה עולה כי הוא הסתמך על העדויות של המפקח שצילם את התמונות גם בתוך המבנה ונתן להן משקל ואף הסתמך על התמונות עצמן כדי לבסס את המסקנה כי לא מדובר בעבודות שיפוצים אלא בבנייה שלא הסתיימה.

ייתכן שצולמו בסמוך אחרי מועד הוצאת צו ההריסה, ומסקנה זו הסיק בית המשפט מכך שהעד עומר בעצמו, אמר כי הן צולמו כדי לשמש ראיות בבקשה לביטול צו ההריסה המנהלי כשהמערער ייצר את התמונות שביקש להראות.

סוף דבר, לא מצאתי כי נפלה טעות בהחלטתו של בית משפט קמא.

לפיכך אני דוחה את הערעור.

המשיבה טענה כי זיקתה של המבקשת לנכס הנה של שוכרת בלבד ומשכך אין לה כל זכות קניינית בו. המשיבה ביקשה להורות על מחיקת או דחיית הבקשה לביטול הצוו המינהלי על הסף.

על מנת לוודא כי השמוש בסמכות זו, שמשמעותה הריסה בצו מנהלי של מבנים לרבות מבנים למגורים, מבוצע במקרים המתאימים ושיקול הדעת מופעל בצורה ראויה ועל בסיס תשתית עובדתית, משפטית ותכנונית מדוייקת, נקבעו בחוק תהליכים ברורים ומובנים שרק בהתקיימם ניתן לחתום על הצוו.

סעיף 228 (א) לחוק קובע כי : " הרואה עצמו נפגע מצו מנהלי רשאי להגיש בקשה לביטול הצוו לבית המשפט המוסמך..." סעיף זה מהוה המשכו של הניסוח שהיה קיים בסעיף 238 א (ז)(1) לחוק, טרם תיקון 116 (בעיניין של בקשה לביטול צו הריסה מנהלי).

...

לאחר עיון בכתבי הטענות והמסמכים המצורפים אליהם, לא מצאתי כי הונחה תשתית ראייתית המבססת את אחד משני הפגמים הנ"ל. עם זאת, סבורני כי יש לבחון האם העובדה שבמקום היה מבנה ישן טרם השיפוץ, כאמור בקביעתי שלעיל, הונחה כדבעי בפני נותן הצו בטרם חתימתו.

כפי שנפסק על ידי כב' הש' סובל במקרה דומה בו בוטל צו הריסה מינהלי בב"ש 2357/02 נג'אר נ' עיריית ירושלים (לא פורסם, 6.5.2002): "היקף התחולה של צו הריסה מינהלי הינו פרט היורד לשורשו של הצו, ולפיכך חובתו של יו"ר הוועדה להחליט לגבי פרט זה, על יסוד תשתית עובדתית מבוססת ומפורטת, במועד מתן הצו ולא בשלבים מאוחרים לנתינתו". סבורני כי מדובר, כאמור, בפגם מהותי ביותר המשליך על שיקול הדעת שהופעל.

התוצאה היא אפוא, כי הבקשה מתקבלת ולפיכך אני מורה על ביטול צו ההריסה.