מחיקה על הסף למתן סעד הצהרתי עקב מרצת פתיחה

הלכה פסוקה היא לפיכך כי מחיקת תובענה או דחייתה על הסף "הן בגדר אמצעים, הננקטים בלית ברירה, ודי בכך שקיימת אפשרות, אפילו קלושה, שעל פי העובדות המהוות את עילת התביעה יזכה התובע בסעד שאותו הוא מבקש, כדי שהתביעה לא תימחק בעודה באיבה" (א. גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי, מהדורת תשיעית, עמ' 168).

פסיקת בתי הדין לעבודה קבעה כי אם בבתי המשפט ניתן סעד של סילוק על הסף במשורה, הרי שבבתי הדין לעבודה "קצרה המשורה עוד יותר" (דב"ע נא/3-31 חיפה כימיקלים בע"מ - אברהם רמי כלפון, פד"ע כב 518).

בהקשר זה אזכיר מושכלות יסוד לפיה תכליתו של מוסד ההתיישנות היא "לתחום גבולות של זמן להגשת תובענות תוך יצירת איזון בין אינטרס הנתבע הפוטנציאלי לאנטרס התובע הפוטנציאלי ושמירה על עניינו של הציבור" (ע"א 6805/99 תלמוד תורה הכללי והישיבה הגדולה עץ חיים בירושלים - הועדה המקומית לתיכנון ולבנייה ירושלים, פ"ד נז(5) 433 (2003), וליצור שיווי משקל "בין פתיחת שערי בית המשפט בפני תובע לממש את זכותו המהותית, לבין הצורך החברתי לברר תביעות תוך זמן סביר ולהציב מחסום בפני תביעות שחלף זמנן" (ע"ע 393/05 זוהיר טהה - מקיאס בע"מ, 10.1.05).

מן הכלל אל הפרט סעיף 6 לחוק ההתיישנות קובע כי תקופת ההתיישנות מתחילה ביום שבו נולדה עילת התובענה, היא מסכת העובדות הדרושות כדי להראות כי התובע זכאי לסעד המבוקש, במקרה שלפנינו מתן סעד הצהרתי לפיו התובעת היא גמלאית האוניברסיטה.

...

השופט זיסמן (המנוח) הגדיר קו מנחה לבחינת המועד הקובע: "השאלה מתי הושלמה ונולדה עילת התביעה היא שאלה שבעובדה והדבר תלוי בנסיבות העניין. במקרה דנא, אילו בא המשיב בתביעה אל המערערת לפני סיום על העבודה סבורני כי המערערת יכלה להשיב לו 'המתן עד לגמר הענין' והתביעה היתה נדחית בהיותה מוקדמת. אות הוא, כי עילת התביעה לא באה לעולם עד שלא תמה עבודתו של המשיב ולמן אותו תאריך עד להגשת התביעה לא עברה תקופת ההתיישנות". טענות האוניברסיטה כנגד התיישנות התביעה הינן טענות כבדות משקל.

בהתבסס על ההלכה והאמור לעיל - בקשת האוניברסיטה לסילוק על הסף מחמת התיישנות דינה להידחות.

סוף דבר: בקשת הנתבעת לסילוק התביעה על הסף מחמת התיישנות ומחמת היעדר יריבות והיעדר עילה - נדחית.

עוד נטען, כי המבקש לא צירף לתביעתו מיסמך התומך בכך שעיכוב הכספים נעשה בנגוד להסכם או לתנאי הפוליסות – שלא צורפו אף הן. במקביל, ביקשה המנהלת המיוחדת למחוק את התובענה נגדה על הסף.

דיון והכרעה הלכה היא כי "אין בית המשפט נוטה להעניק סעד הצהרתי, מקום שיכול המבקש לתבוע סעד ממשי" (רע"א 2611/98 בנק לאומי לישראל בע"מ נ' מוזס, פס' 5 וההפניות שם (21.7.1998); רע"א 7886/11 בנק לאומי למשכנתאות בע"מ נ' ביריאן, פס' 9 וההפניות שם (27.3.2012)).

מכל הטעמים לעיל – הצורך לבחון את אחריותה של המנהלת המיוחדת במסגרת תיק הפרוק או באישור בית המשפט של פירוק –שלא התבקש, קיומו של התיק הנוסף שלהכרעות בו השלכות מהותיות על ענייננו עד כדי ייתור התובענה כולה, והיותה של התובענה תובענה לסעד הצהרתי בעוד קיימים למבקש סעדים ממשיים שלא נתבעו – אין מקום להותיר את התובענה על כנה ואני מורה על מחיקתה.

מכאן, שהמבקש ידע כי בפני בית המשפט עומדת ההכרעה בגורל הכספים, והוא בחר להגיש את תביעתו כהמרצת פתיחה לסעד הצהרתי, וגם לאחר שעלתה בדיונים בפניי שאלת הנזקים, הוא בחר שלא לבקש לתקנה בהתאם.

...

כך גם נקבע בעניין פר"ק (מחוזי ת"א) 21700-08-10 עו"ד רמי קוגן, המנהל המיוחד נ' כונס הנכסים הרשמי, פס' 12 (6.7.2014): "מהאמור לעיל מתבקשת המסקנה שלפיה הפורום הנאות לבחינת טענות כנגד בעל תפקיד בהליכי חדלות פירעון הוא בית המשפט אשר מינה את בעל התפקיד והמפקח על ההליך. ודוק; אין בהוראות החוק כדי משמעות סמנטית בלבד. העובדה כי ההליך הנוגע ליישות חדלת הפירעון מתברר אפוא בערכאה מוסמכת וייחודית, הוא זה שמצדיק כי עניין הנוגע לבעל התפקיד, יתברר דווקא בערכאה אשר מנהלת את התיק ומפקחת עליו". בהמשך מונה בית המשפט (כב' הנשיא אורנשטיין) את הטעמים לכך שהתביעה נגד בעל התפקיד תתברר שלא בבית המשפט של פירוק, וקובע כי: "עם זאת יובהר שגם אם דין התביעה להתברר בפורום אחר, הרי שקיימת חובה על התובע הפוטניצאילי להקדים פניה לבית משפט של חדלות פירעון בכדי לקבל את אישורו להגשת התביעה. הדבר מתחייב ממגוון טעמים ובין אלה מניעת לחצים על בעל תפקיד בעת מילוי תפקידו מחמת החשש שייתבע; הרגישות הרבה שבניהול תיקים של חדלות פירעון, מורכבותם וההשלכות הרוחביות על כלל המשתתפים בהליך, לרבות בעל התפקיד ושמו הטוב". כן ר' ה"מ (מחוזי תל אביב-יפו) 40/97 רביב עפק חפר - תשתיות ובניה (1982) בע"מ, עמ' 19-20 (31.12.1997): "מאחר ששאלת הסמכות של המנהל המיוחד כפקיד בימ"ש ומסגרתה, וסוגיית חסינותו הן קרדינליות בתביעה אישית נגד המנהל המיוחד בקשר לתפקידו, ברור שכל תביעה כזו צריכה להיות מוגשת ולהתברר בפני ביהמ"ש שמינה את המנהל המיוחד, או שביהמ"ש הממנה יתיר לנושה להגיש תביעה מתאימה בבימ"ש אחר"; פר"ק (מחוזי חי') 6432-12-08 אפיקי אנרגיה (2003) בע"מ נ' שחר בן מאיר (מפרק), פס' 16 (23.3.2015); ת"א (שלום ת"א) 5644-09-12 גד ארבל נ' עו"ד איתן ארז, עמ' 5-6 (27.05.2013); פר"ק (מחוזי חי') 10312-05-12 עו"ד תומר אברהמי נ' אוריון א.ב. אחזקות בע"מ, פס' 16 (28.12.2014):  "הטלת אחריות אישית על בעל תפקיד תעשה כאמור אך במקרים חריגים, ולאחר אישור מפורש של בית המשפט שמינה את בעל התפקיד" [יצוין כי באותו עניין חויב המפרק בהוצאות הגנה סבירות של נושא משרה שהוגשה נגדו באופן רשלני בקשה לפי ס' 374-375, כאשר לגבי נזקים של פגיעה בשמו הטוב של נושא המשרה התביעה נדחתה על הסף כיוון שלא קיבל את רשות בית המשפט של פירוק להגיש תביעה ברכיב זה ולא הוכיח את טענותיו בראיות].

מכל הטעמים לעיל – הצורך לבחון את אחריותה של המנהלת המיוחדת במסגרת תיק הפירוק או באישור בית המשפט של פירוק –שלא התבקש, קיומו של התיק הנוסף שלהכרעות בו השלכות מהותיות על ענייננו עד כדי ייתור התובענה כולה, והיותה של התובענה תובענה לסעד הצהרתי בעוד קיימים למבקש סעדים ממשיים שלא נתבעו – אין מקום להותיר את התובענה על כנה ואני מורה על מחיקתה.

סוף דבר התובענה נמחקת.

אלא שלטענת המבקש, טענה זו נטענת עתה לראשונה, אך בניסיון להתגבר על היתיישנות התביעה, ובתביעה דומה שהגישה המשיבה כנגד המבקש בדרך של המרצת פתיחה רק כחצי שנה בטרם הוגשה התובענה דנן, תביעה אשר נמחקה על הסף, לא נטענה טענת התרמית.

כפי שצוין לעיל, עובר להגשת התובענה דנן הגישה המשיבה, ביום 26.11.2019, המרצת פתיחה כנגד המבקש, במסגרתה עתרה, בין היתר, לסעד הצהרתי שלפיו הסדר הגישור בין המבקש לה"ה לוי, אינו מונע ממנה להגיש תביעה כנגד המבקש, וכן למתן צו שיורה למבקש להמציא לידיה את כל המסמכים הנדרשים לשם בירור חיובי הריבית שנגבו ממנה.

בפסק הדין שניתן במסגרת המרצת הפתיחה ביום 27.2.2020 נקבע כי אין בטענות המבקש למעשה בית דין/ מניעות/ השתק כדי להצדיק את סילוק המרצת הפתיחה על הסף וכי לכאורה אין כל מניעה מטעמה של המשיבה להגיש תביעה כנגד המבקש, כל עוד ה"ה לוי אינם מעורבים באופן אישי בתביעה, ובכפוף לסייגים שפורטו בהסדר הגישור.

...

אף מטעם זה אין בידי לקבוע כי המשיבה מנועה מלהגיש תביעתה כנגד המבקש.

סוף דבר נוכח כל האמור לעיל, הבקשה לסילוק התובענה על הסף נדחית.

המזכירות תדוור העתק החלטתי זו לב"כ הצדדים.

רקע: עסקינן בתביעה למתן 13 סעדים הצהרתיים שלצורך בחינת הבקשה, יובאו להלן: "על הנתבעים ו/או לנתבע 1 ליתן הגדרות משפטיות למונחים הבאים: "משפט צדק"; ''הטיית משפט"; ''הכרת פנים", ככל ולא יעשו כן, הרי שהגדרת מונחים אלו המוגדרים באקדמיה ללשון יהווה הגדרה למונחים אלו.

טענות המבקשים: טוענים הנתבעים (בכינויים גם: "המבקשים") כי יש למחוק את התביעה על הסף בהעדר סמכות עניינית לבית המשפט לידון בתביעה ולתן את הסעדים ולהורות למחוקק או לממשלה, מה לחוקק.

אשר לטענות בנוגע לשופט הדן בתביעה האזרחית, הללו הובאו כבר במסגרת העתירות השונות של התובעים 1-3 ואין אלא להביא את דברי בית המשפט בבג"ץ 5204-20 בדחייתן על הסף: "דין העתירה להדחות על הסף. העותרים לא צרפו לעתירה משיבים רלבאנטיים (שאליהם הקדימו ופנו העותרים בדרישה לפתיחה בחקירה, כאמור); ואם בכך לא די, העותרים לא מיצו הליכים כנדרש (בפנייה מקדימה למשיבים דכאן); ואם בכך לא די, העותרים לא צרפו אסמכתות כדבעי לטענותיהם (אף שטענו כי בידיהם 'ראיות לא מבוטלות'); ואם בכך לא די, הרי שעומדים לרשות העותרים סעדים חלופיים – אם על דרך של הגשת בקשה לפסלות שופט; אם על דרך של הגשת ערעור על החלטות שניתנו במסגרת ההליך האזרחי; אם על דרך של פנייה לפתיחה בחקירה, ככל שאכן יש הצדקה לעשות כן (כאמור, העותרים פנו בדרישה שכזו, אך לא ברור מן העתירה מה עלה בגורלה)" (ההדגשה אינה במקור).

...

נקבע כי: "בהתייחס לטענות העותרים שלפיהן יש להעמיד לדין את המשיב 1, הרי שאלו לוקות באי מיצוי הליכים. כעולה מהעתירות, העותרים פנו ליועץ המשפטי לממשלה ולמשנה לפרקליט המדינה לעניינים פליליים (המשיבים 3 ו-2 בבג"ץ 9210/20, בהתאמה; להלן: המשיבים) בבקשה להעמיד לדין את המשיב 1 כחודש בלבד בטרם הגישו את עתירותיהם. בנסיבות אלו, לא ניתן למשיבים פרק זמן מספק להידרש לטענות העותרים בטרם הוגשה העתירה, וממילא דינה להידחות על הסף". הגישו המשיבים בפעם הרביעית עתירה- בג"ץ 1430-21.

לא זו אף זו: הבקשה לפסילת השופט נדחתה ונדחה הערעור על ההחלטה שלא לפסול את המותב (ע"א 77-21 קילקר נ' נעם (1.2.21)).

לאור כל האמור, אני מורה על סילוק התביעה על הסף במחיקתה.

לטענת הנתבעת, הגשת תביעה זו מהוה נקיטת הליכים בחוסר תום לב שכן קיימת קביעה שיפוטית, אשר מהוה מעשה בית דין בנושאי שטר החוב, תיק ההוצל"פ, והיחסים בין הצדדים, וכי הנתבעת זכאית כי יחול לגביה עקרון סופיות הדיון העומד בבסיס כלל זה. בנוסף, למרות שהתביעה הוגדרה כ"תביעה לסעד הצהרתי וצו מניעה קבוע" ברי, כי מדובר בסעד שניתן לכמתו בכסף, ושוויו הסכום הנקוב בשטר מושא התביעה ו/או גובה החוב בתיק ההוצל"פ, ולכן מאחר והתובע לא שילם את האגרה במלואה, דין תביעתו להיות מסולקת על הסף גם בגין כך. תגובת התובע לבקשה התובע מיתנגד לבקשה.

לטענתה, בהליך אשר ניפתח בגין ההיתנגדות לשטר אשר הגיש התובע, ניתנו החלטות חלוטות אשר מהוות מחסום מפני האפשרות לשוב ולדון בהן במסגרת תביעה זו. לעומת זאת טוען התובע, כי ההליך הראשון אומנם עסק בתביעה השטרית, אולם ההיתנגדות לבצוע שטר נמחקה שם ללא הכרעה לגופו של עניין ולכן לא קיים "מעשה בית דין". לצורך הכרעה בשאלה העיקרית, האם ההחלטות אשר ניתנו בהליך הראשון מהוות "מעשה בית דין", יש לבחון האם אכן מדובר במחלוקת זהה במהותה בשני ההליכים.

...

בנסיבות העניין, משלא עמד התובע בתנאים אשר נקבעו בהחלטה בהליך הראשון על מנת לאפשר לו להביא את טענותיו כנגד ההסכם שבבסיס השטר להכרעה, וגם לא הוגשה בקשה לביטול ההחלטה בדבר מחיקת ההתנגדות לבית המשפט השלום, ועל אף שהתובע מעלה כעת נסיבות אשר לטענתו מצדיקות זאת, אין לאפשר לתובע להתחמק מתוצאות התנהלותו זו באמצעות בירור טענותיו היום בבימ"ש זה במטרה להשיג סעדים אופרטיביים בקשר לתיק ההוצאה לפועל.

לאור האמור לעיל - התביעה נדחית על הסף.

התובע ישלם לנתבעת סך של 4,000 ₪ בגין הוצאות ושכ"ט עו"ד, זאת בתוך 30 יום מקבלת פסק דין זה. המזכירות תמציא את פסה"ד לצדדים.