מחילת חוב בתובענה לצווי אכיפת אג"ח

בהקשר זה צירפו התובעים לכתב תביעתם את המסמכים הבאים: א.אגרת חוב מיום 29/10/1987 לפיה נוצר מישכון ושעבוד קבוע, ללא הגבלה בסכום על המקרקעין (נספח ב' לכתב התביעה), וראה הרשימה א' לאיגרת החוב לעניין זיהוי המקרקעין.

במקרה דנן, כונסי הנכסים מונו לתפקידם במסגרת אכיפת אג"ח. בצו מינוי הכונסים נקבע כי "סמכויותיהם של הכונסים כאמור באגרות החוב, אולם לכל פעולת מכר, שאיננו מכר של תכשיטים במהלך עסקים רגיל במחירי שוק, יזדקקו לאישור מראש של בימ"ש" (צו המינוי מיום 30.5.1993-נספח א' לבקשה).

...

מסקנה זו עולה במופרש מפסק דינו של כב' השופט לויט מיום 30.5.93, אשר צורפה כנספח ג' לבקשת האכיפה שבפניי.

מסקנה זו עולה במופרש מפסק דינו של כב' השופט לויט מיום 30.5.93, אשר צורפה כנספח ג' לבקשת האכיפה שבפניי.

תוצאה לאור האמור, דין הבקשה להתקבל ולפיכך אני מורה על מחיקת התביעה בת"א 9248/07.

רקע: ביום 11.11.2018 הגיש המשיב תביעה כספית נגד המבקשים, נושאי משרה בחברת מולטימטריקס (להלן: "מולטימטריקס") ומולטי גרין (להלן: "מולטי גרין") (להלן ביחד: "החברות"), בשל הפרה יסודית של אגרת חוב שנחתמה במאי 2011 על ידי החברות (להלן: "אגרת החוב") ובטענה כי המשיב נפל קורבן למעשי הונאה, הטעייה ומצגי שוא על ידי המבקשים בטענה שהסתירו ממנו מידע על מצבה הפינאנסי של מולטימטריקס קודם לחתימה על ההסדר השני (כהגדרתו להלן) וכי לאחר החתימה לא נשמרו אצל מולטימטריקס הבטוחות שנקבעו באג"ח. בתחילה הוגשה התביעה על סך של 6,880,900 ₪ ולאחר שבקשת התובע לפטור מאגרה נדחתה, הוגשה בקשה לתיקון כתב התביעה להפחתת סכום התביעה, לצרכי אגרה, בקשה אליה נעתרתי, וכעת סכום התביעה עומד על סך של 3,000,000 ₪.

אציין בעיניינן של החברות ננקטו מספר הליכים משפטיים, ביניהם: פרק (ת"א) 8774-12-11 ג.ל.ע. שרותי נאמנות בע"מ נ' מולטימטריקס בע"מ במסגרתו, בין היתר, מונה נאמן לנכסי מולטימטריקס ששועבדו לטובת חברת הנאמנות במסגרת אגרת החוב וכן ניתן צו איסור דיספוזיציה בזכויות החברות בבית מלון בספרד, נשוא מחלוקת רישום משכנתא במסגרת אגרת החוב.

עיון בכתב התביעה מלמד כי התובע מבקש לאכוף חיוב מכוח הסכם הפשרה השני, שעתר לביטולו לפני כ- 3 שנים בהליך נגד קבוצת מלמד, אליו לא צירף את המבקשים או את מפרק מולטימטריקס.

...

לאור כל האמור לעיל ולאחר ששקלתי את הדברים שקול היטב, בשלב זה של ההליך אני קובעת כי סיכויי התביעה אינם גבוהים מאוד באופן המצדיק פטור מהפקדת ערובה.

כך אני קובעת בזהירות הראויה, תוך שאינני קובעת מסמרות באשר לסיכויי ההליך בהמשך, אלא מציינת זאת אך לצורך מתן ההחלטה בבקשה דנן, שהינה חיוב התובע בתשלום ערובה לכיסוי הוצאות הנתבעים.

סוף דבר; לאור כל האמור לעיל, אני מורה כי המשיב יפקיד ערובה להבטחת הוצאות המבקשים בסך של 50,000 ₪ תוך 30 ימים.

כמו כן, לבנק אין שיעבוד ספציפי על הכספים המגיעים לחברה מרשויות מע"מ. אכיפת שיעבוד שוטף מותנית באישור בית המשפט, כאשר במקרה זה לא הוגשה בקשה לאכיפת השיעבוד השוטף וממילא קיימים נושים בדין קדימה הקודמים לבעל השיעבוד השוטף.

הבנק טוען, כי עם מתן צו הפרוק הזמני התגבש השיעבוד הצף אשר עמד לזכותה על כלל נכסי החברה, ועל כן קם לה שיעבוד מובטח, אלא, שטענה זו אינה עולה בקנה אחד עם סעיף 354(ג) לפקודת החברות [נוסח חדש], תשמ"ג - 1983 (להלן - "פקודת החברות"), הקובע , כי לחובות בדין קדימה קיימת עדיפות על פני תביעותיהם של בעלי איגרות חוב מכוח שיעבוד צף. אמנם, השיעבוד הצף מתגבש עם הגשת בקשת הפרוק נגד החברה, כך שלא ניתן לעשות עיסקאות בנכסים עליהם חל השיעבוד הצף ללא הסכמת בעל השיעבוד, עם זאת, "גיבוש השיעבוד הצף אינו הופך אותו לשיעבוד קבוע לעניין סדרי הקדימה בפרעון החובות" (צפורה כהן, פירוק חברות (מהדורה שניה), עמ' 784 (2016)).

...

דין הטענה להידחות גם לגופה.

בענייננו, אין צורך להידרש לשאלה האם הטעמים להכרה בזכות העיכבון מתקיימים במקרה זה אם לאו, שכן שוכנעתי, כי ממילא לא קיימת במקרה זה תחולה לזכות העיכבון.

סוף דבר, אני מקבלת הבקשה ומורה לבנק לקופת הפירוק את הכספים שהתקבלו בחשבון הבנק של החברה מרשויות מע"מ. כמו כן, ככל ולא עשה זאת עד כה, יעביר הבנק לידי המפרק הזמני תדפיסי תנועות ויתרות עדכניים בחשבונות הבנק של החברה המנוהלים אצלו.

מהוראות איגרת החוב עולה כי אנפה התחייבה לשעבד לטובת המבקשת את כל זכויותיה "הנוכחיות ו/או העתידיות" כלפי אם-דבליו ואינטל, וכן את כל הכספים אשר מגיעים ו/או יגיעו לאנפה מאת אם-דבליו ואינטל מכוח הליכים משפטיים.

סעיף 2(א) לאגרת החוב קובע כי החיוב המובטח כולל "כל סכום שהחייבת ו/או הממשכנת (היינו: אנפה; ח.ב.) חייבת ו/או תהיה חייבת לחברה (היינו: למבקשת; ח.ב.)". אף על פי כן, המבקשת עצמה טענה כי החוב המובטח מתייחס אך ורק לכספים שהזרימה המבקשת לאנפה וההוצאות שהוציאה החל ממועד יצירת השיעבוד, יום 26.5.2010 (ראה סעיף 2 לבקשת האכיפה; סעיף 16 לסיכומי המבקשת).

משום כך גישתי היא בפרוק חברה יהיה מימון-בעלים חשוף לדחייה מפני תביעות החוב של הנושים, כל אימת שהמפרק הצביע על פגם כלשהוא בתנאי המימון, מבנה ההון של החברה, או בניהול החברה על ידי בעל השליטה, אלא-אם-כן ישכיל בעל השליטה המממן לשכנע את בית המשפט כי בהיתחשב במכלול הנסיבות, המימון היה הוגן כלפי הנושים.

בקשת האכיפה הוגשה קרוב לחצי שנה מאז ניתן צו הפרוק, ימים ספורים לאחר שהגיש המנהל המיוחד את בקשתו לאישור הסדר הפשרה.

...

כפועל יוצא ממסקנה זו, הכספים שהזרימה המבקשת לאנפה הם חוב נדחה בהתאם להוראות סעיף 248 לפקודת החברות.

נוכח המסקנה אליה הגעתי, אין צורך לדון בטענה הנוספת של המנהל המיוחד לפיה יש להדחות את החוב של אנפה כלפי המבקשת בנימוק שמדובר במימון דק המצדיק את הדחיית החוב לפי סעיף 6 לחוק החברות ובהתאם להלכות שנפסקו בענין אפרוחי הצפון ובענין מקור ראשון.

סיכום סיכומו של דבר, מכל הטעמים שפורטו לעיל, בקשת האכיפה נדחית.

" ובאשר לסדר הקדימות בנשייה ששעבוד צף זוכה בו, קובע סעיף 195 לפקודה כי: "מובטחות בשיעבוד צף, או שהם או נציגיהם נטלו את ההחזקה בנכסים הכלולים בשיעבוד צף או שהשעבוד חל עליהם, והחברה אינה עומדת אותה שעה בפרוק - ייפרעו החובות, שלפי חיקוק יש להם בכל פירוק דין קדימה, מתוך הנכסים שהגיעו לידי הכונס או לידי המחזיק כאמור, לפני כל תביעה לקרן או לריבית של איגרות החוב; התשלומים לפי סעיף זה ייגבו, ככל האפשר, מנכסי החברה הזמינים לתשלום חובות של נושים כלליים." משמעותו של דבר, שכוחו של שיעבוד צף דל יחסית.

ואכן, לעניין מימוש שעבוד צף קובעת הפקודה בסעיף 194 כך: "מקום שאיגרות חוב מובטחות בשיעבוד צף, בשיעבוד הון שטרם נידרש תשלומו, בדרישות תשלום שטרם ניפרעו או במוניטין, אין לאכוף את זכויותיהם של בעלי איגרות החוב לגבי השיעבוד אלא ברשות בית המשפט; ואם הוגשה לבית המשפט בקשת אכיפה, רשאי בית המשפט ליתן כל סעד שאפשר לקבלו על פי בקשה כאמור בבתי המשפט באנגליה, כולל מינוי כונס ומתן צו למכירת הנכסים וחלוקתם." באותו אופן בעיניין מימוש מקרקעין המשועבדים בשיעבוד קבוע, קובע סעיף 90 לחוק המקרקעין, תשכ"ט – 1969, כי "מימוש המשכנתה יהיה על פי פסק דין של בית משפט או על פי צו ראש ההוצאה לפועל ובדרך האמורה בסעיף 18 לחוק המישכון, תשכ"ז-1967". הסעיף האמור קובע כי: "מימוש מישכון על פי צו בית המשפט או צו ראש ההוצאה לפועל יהיה בדרך של מימוש נכס שהוטל עליו עיקול בהוצאה לפועל של פסק דין, זולת אם הורה ראש ההוצאה לפועל על דרך אחרת שראה אותה יעילה וצודקת יותר בנסיבות הענין". צא ולמד, איפוא, כי מימוש השיעבוד במקרה זה על ידי הבנק היה צריך להעשות רק על ידי צו שפוטי.

...

יוצא, אפוא, כי לאחר מכירת הנכס לדנה צדף, מיצה הבנק את פוטנציאל הגבייה מהנכס, ולא נותר למעשה משני השעבודים שרבצו עליו באותה שעה – הן השעבוד לטובת הבנק והן השעבוד לטובת המבקשת - מאומה.

סופו של יום, אפוא, לא זו בלבד שבקשת המבקשת להכריז על בכירות השעבוד לטובתה נדחית, אלא שבקשתה העיקרית לאכוף את איגרת החוב מטעמה נדחית אף היא.