מחילה על חוב כביטול הענקה

לפי ממצאיו של בית המשפט, תמורת הנכס ניתנה בדרך של מחילה על חוב שהיה חב החייב למנהלהּ של המשיבה, עובדיה.

הענקה לעניין סעיף 96 לפקודה הנה כל העברה, והיא יכולה להעשות בדרכים מגוונות, לרבות בדרך של מישכון נכסיו של חייב לטובת אדם אחר או ויתור על חוב (רע"א 8010/09 אלחדד נ' נשר, פס' 7 (30.6.2010)).

ובעניין שלגי: "ביטול של הענקה מיועד להחזיר לגוף הנושים נכס שיצא מרשות פושט-הרגל, כשמן הראוי שישמש לסילוק חובותיו. ביטול למפרע, עקב ייחוס אחורה של זכות הנאמן, מישתלב עם הרעיון הכללי המונח ביסודו של סעיף 35 הנ"ל, לאמור, כל נכס שהיה לפושט-הרגל ביום תחילת פשיטת-הרגל, או שצריך היה להיות ברשותו, נכסם של הנושים הוא, ממנו הם ייפרעו באמצעות הנאמן" (ע"א 367/70 עו"ד הוכברג נ' שלגי, פ"ד כה(2) 149, 159 (1971); ראו גם: עניין לוין, בעמ' 939).

...

אולם, מסקנה זו אינה חפה מקשיים.

אשר על כן, יש לקבל את הערעור ולהחזיר את הדיון לבית המשפט של פשיטת הרגל, כדי שהמשיבה תניח את דעתו שניתנה תמורה סבירה בעד הנכס ובדבר תום-ליבה.

הערעור מתקבל, אפוא, בנסיבות העניין באופן שהוסבר לעיל.

הבנק הגיש ערעור על פסק דין זה ובדיון שהתקיים בעירעור הוסכם כי העירעור יימשך וכי אם ביה"מ של פש"ר ידחה את הבקשה לביטול הענקה ,יעביר הבנק את תגמולי הביטוח למשיבים, אם ביה"מ של פש"ר יקבל את הבקשה ויבטל את הענקה, יעביר הבנק את תגמולי הביטוח שעיקל לקופת הפש"ר. לטענת הנאמנת, אין כל חשיבות מי היו הבעלים של הסירה וזאת מאחר שהפוליסה, שהסירה הייתה מבוטחת במסגרתה,הוצאה על שם החייב בלבד והחייב,הצהיר חודשיים בלבד לאחר הגשת בקשתו לצוו כנוס ,כי תגמולי הביטוח שייכים למשיבים.

לטענת המשיבים, החייב לא יכול היה להעניק מה שאינו שלו, שכן חלקו בסירה ,שהיה שליש בלבד, נמכר במלואו בסוף 2011 בתמורה על דרך מחילת חוב למשיב ולכן, לא יכול היה להעניק בשנת 2014 מה שאינו שלו.

(ב)העניק אדם נכסים ונעשה פושט רגל אחרי שעברו שנתיים ולפני שעברו עשר שנים מיום ההענקה, ההענקה בטלה כלפי הנאמן, אם לא הוכיחו התובעים מכוח ההענקה כי בזמן שנעשתה ההענקה היה המעניק כשר-פירעון של כל חובותיו בלי להזקק לנכס הכלול בהענקה וכי משנעשתה ההענקה עברה זכות המעניק באותו נכס לנאמן על ההענקה.

...

אינני מקבלת טענה זו: ראשית, הבקשה לביטול הענקה כלל לא התייחסה לרכישת הסירה והנאמנת לא רק שלא חלקה על כך בבקשתה, אלא שהיא הבהירה שם מפורשות כי בקשתה מתייחסת לתגמולי הביטוח בלבד.

מכל מקום וכפי שכבר פורט לעיל, משהמשיבים לא נדרשו להוכיח את בעלותם בסירה, משקיים פסק דין בעניין ומשע"פ הרישום בפנקס הרשמי, החייב אינו בעל הסירה כבר שנתיים וחצי לפני מקרה הביטוח, אלא המשיב הוא בעליה, לא מצאתי בטענות הבנק כדי לשנות מהמסקנה כפי שפורטה לעיל, על פיה תגמולי הביטוח הגיעו למשיבים והחייב היה רק שלוחם, או מוטב פורמאלי לצורך קבלתם.

לאור כל האמור, הבקשה לביטול הענקה נדחית.

תשובת המשיבה לבקשה לפירוק שתוף בתצהירים שהגישה ב-12.9.18 וב-10.12.18: החייב והמשיבה נישאו ומנישואיהם נולדו ארבע בנות (ילידות 1977, 1982, 1995 ו-1998); הדירה נרכשה במהלך חיי הנישואין של החייב והמשיבה, ונרשמה על שמם בחלקים שוים; בהסכם הגירושין משנת 2003 נקבע שהדירה תעבור למשיבה; באותה העת, הדירה הייתה ממשוכנת במלואה; הויתור על זכויות החייב בדירה נעשה בתמורה למחילת המשיבה על כתובתה, כדי לספק מדור לילדות הצדדים, ובשל חוסר רצונו של החייב להמשיך לשאת בתשלומי המשכנתה; החייב חויב בתשלום מזונות בסך 2,500 ₪, אך מעולם לא שילם את תשלומי המזונות; החייב היה בעלים של חברה, וגרר את המשיבה לחובות, איתם היא מתמודדת עד היום; הדירה שועבדה לצורך הבטחת הלוואות לעסק של החייב; המשיבה שילמה את תשלומי המשכנתה; הוטלו עיקולים על הדירה עוד בטרם הגירושין, אך הנכס לא מומש כיוון שהיה משועבד ברובו; החייב ציין בטופס 5 שהזכויות בדירה שייכות למשיבה; המשיבה התייחסה לחובות של החייב, לרבות חובות שאת חלקם שילמה; אין מקום לביטול הענקה; בנק דיסקונט הטיל עיקול על הנכס ב-1999 ומאז במשך 19 שנה ישב על הגדר וחיכה למועד נוח לפעול למימוש הנכס, מדובר בשיהוי של 19 שנה; ניתן היה למחוק את העיקול נוכח הוראות סעיף 41 לחוק ההוצאה לפועל; המשיבה לא קיבלה הודעה על כניסת החייב להליך פשיטת רגל.

תצהיר החייב בתשובה לבקשה לפירוק השתוף, שהוגש ב-18.2.19: הדירה נרכשה ב-1988; אין אמת בטענה שויתר על חלקו בדירה כנגד מחילה על הכתובה, מדור לבנותיו וכיוון שלא רצה לשלם את המשכנתה; המשיבה לא הגישה תביעה למימוש הכתובה; המזונות שסוכמו, בסך 2,500 ₪ לחודש, כוללים את רכיב המדור לבנות הצדדים; ברור שכאשר צד מוותר על חלקו בדירה, הצד המקבל נושא בהוצאות המשכנתה; הצדדים המשיכו לגור ביחד עוד 3 שנים אחרי הגירושין; הוא הסכים לוותר על זכויותיו בדירה, כיוון שבזמנו הצדדים חשבו שהדבר יגן על הדירה מפני הנושים, אשר הטילו עיקולים מ-1999; הדירה כללה 2 דירות, כאשר בתקופת הנישואין הוא בנה דירה בקומה העליונה, כך שבמשך השנים מאז הפרידה, המשיבה השכירה את שתי הדירות; שכר הדירה עבור הדירות הוא 6,000 ₪ לחודש, 3,000 ₪ לכל דירה; המשיבה רכשה דירה אחרת, ולא שבה לגור בדירה; הוא דרש מהמשיבה את מחצית דמי השכירות, והם סיכמו שחלקו בדמי השכירות ישמש במקום המזונות שנפסקו נגדו; ב-2010 פתחה המשיבה תיק הוצאה לפועל לגביית המזונות, אך סגרה אותו ב-2013, בשל המתכונת עליה סיכמו הצדדים; המשיבה זנחה את ההסכם להעברת הזכויות בדירה ומעולם לא פעלה להעברת מלוא הזכויות על שמה, לכן יש לראות בהסכם הגירושין, בכל הנוגע להעברת הזכויות בדירה, כבטל; ב-31.12.01 ציינה המשיבה ששווי הדירה כ-110,000 ₪ ויתרת המשכנתה כ-60,000 ₪; ב-2.11.09 הודיע בנק טפחות על סיום הלוואת המשכנתה; המשיבה נשאה בתשלומי המשכנתה לכל היותר משנת 2007 עד 2009; מגיע לו תשלומים עבור דמי שימוש ראויים בדירה; טענת המשיבה שלא הייתה לה נגיעה בעסקיו אינה ברורה, כיוון שבמהלך החיים המשותפים, המשיבה חבה בזכויות וחובות העסק, והיא הייתה מעורבת בעסק; החייב העביר למשיבה סכום של 477,797 ₪ ממכירת מיגרש שהיה על שם הצדדים בשכונת שחמון (להלן: "המיגרש"), כדי שתסלק את החוב לבנק דיסקונט; במקום להעביר את הכסף לבנק דיסקונט, השתמשה המשיבה בכסף לרכוש דירה; החייב מתייחס טענות של המשיבה בקשר לתשלומים ששילמה על חשבון חובותיו; קריסתו הכלכלית החלה כשנתיים לפני החתימה על הסכם הגירושין.

...

סכום הפדיון: כאמור, אני מקבל את הסכמת הצדדים להעריך את שווי הדירה בסכום של מיליון ש"ח לצורך חישוב סכום הפדיון.

יובהר למשיבה שמדובר בסכום של פשרה, אך אם הנכס ימומש בסופו של דבר, יופקד לקופה מלוא חלקו של החייב.

בשלב זה ועד אשר תפדה המשיבה את זכויות החייב בדירה, תשלם המשיבה לקופת פשיטת הרגל מחצית מדמי השכירות שהיא מקבלת על הדירה.

ההסכם היה בין קונה מרצון למוכר מרצון, ולא בדרך של מחילה על חוב עבר שעה ששולמה תמורה מלאה לחייב.

וייתכן, כי הענקה תבוטל אף אם החייב או מקבל הנכס, היו תמי לב (ע"א 4352/15 ‏‏**** קורן נ' אורן הראל, פסקות 29 ו-32 (02.08.17) (להלן- "פרשת קורן"); ע"א 5709/99 זיוה לוין נ' גד שילר עו"ד, פ"ד נ"ה (4) 925, 938-939 (2001) (להלן – "פרשת שילר"); ע"א 3853/98 עמי סדן, עו"ד נ' רוזנטל, נז(4) 699 , 706 (18.06.03) (להלן- "פרשת סדן"; ע"א 2887/13 שמעון נאור נ' חברת אל יה השקעות בע"מ, פסקה 29 (16.08.15) (להלן- "פרשת נאור")).

סעיף 96(ג) לפקודה קובע כי הענקה, כוללת "כל העברה" בכלל זה, בדרך של מתנה, מישכון או שעבוד אחר וכן, ויתור על חוב או ויתור על זכות תביעה עקב פשרה בתום לב. ויש להדרש למשמעות הכלכלית של הפעולה, ולא להגדרתה הפורמלית ועל מקבל הענקה, להצביע על קשר סיבתי בין העברת הנכס לבין התמורה (לוין וגרוניס, עמ' 312 ו-329-328; פש"ר (חי') 591/02 עו"ד נחום פישהנדלר הנאמן לנכסי החייבים נ' אברמוב רבא חיים (17.03.2010)).

...

סוף דבר, אני קובעת כי דין עסקת המכר של הנכס להתבטל, בהיותה הענקה פסולה.

היות והנכס נמכר לצד ג' ובהתחשב בגובה התמורה החוזית ששולמה בפועל עבור הנכס (כולל סילוק המשכנתא) ובהתאם להלכה פסוקה, בעניין שיעור הגריעה מקופת הכינוס מחמת ההענקה, אני מורה למשיבה להשיב לקופת הכינוס סך של 227,125 ₪.

משהופקדו בנאמנות בידי המנהל המיוחד הכספים מהמכר לצד ג', אני מורה לו להעביר לקופת הכינוס את הסכום בו חויבה המשיבה והיתרה, תוחזר לה על ידו.

הערייה טוענת כי דין העתירה להדחות על הסף מחמת שהוי ניכר בהגשתה; העותר מצא לנכון להגיש את עתירתו רק בתגובה למכתב הערייה שהודיעה על כוונתה לפעול לביטול ההענקה האסורה שביצע העותר בהסתלקותו מהעזבון; העותר תוקף את החוב על יסוד טענה סתמית ובלתי רלוואנטית שאין בה ממילא כל הגנה כנגד החוב והריביות שנוספו לו לפני שנים רבות; העותר ידע על החוב ובודאי שלא נפגע אינטרס ההסתמכות שלו; הערייה פעלה לאורך השנים בפעולות אכיפה עקביות ואילו העותר שידע על החוב בחר לפעול בשיטת "שב ואל תעשה" ועתה כשיש סיכוי סביר לגביית החוב החליט להגיש את עתירתו.

לעירייה מאידך גיסא גרם השהוי מטבע הדברים נזק ראייתי שכן מדובר בחובות שנוצרו לפני זמן רב, ולא מתקיימים בנוסף בנסיבות העניין היבטים של שמירה על עיקרון שילטון החוק, אשר בנסיבות מסוימות, עשויים להצדיק מחילה על מחדל השהוי.

...

לאור כל האמור טוען העותר כי אין לאפשר לעירייה לגבות את החוב.

העירייה טוענת כי דין העתירה להידחות על הסף מחמת שיהוי ניכר בהגשתה; העותר מצא לנכון להגיש את עתירתו רק בתגובה למכתב העירייה שהודיעה על כוונתה לפעול לביטול ההענקה האסורה שביצע העותר בהסתלקותו מהעיזבון; העותר תוקף את החוב על יסוד טענה סתמית ובלתי רלוונטית שאין בה ממילא כל הגנה כנגד החוב והריביות שנוספו לו לפני שנים רבות; העותר ידע על החוב ובוודאי שלא נפגע אינטרס ההסתמכות שלו; העירייה פעלה לאורך השנים בפעולות אכיפה עקביות ואילו העותר שידע על החוב בחר לפעול בשיטת "שב ואל תעשה" ועתה כשיש סיכוי סביר לגביית החוב החליט להגיש את עתירתו.

מעבר לצורך אציין כי דין העתירה להידחות אף לגופה, משאין לעותר כל הגנה כנגד חיובו בתשלום הארנונה, משהחזיק בנכסים במועדים בגינם חויב, וככל שהייתה לו טענה כנגד בעלי הנכסים שהשכירו לו את הנכסים בדבר מצג שווא שהוצג לו ביחס לגובה הארנונה הצפויה, היה עליו להפנותה ליוצרי המצגים.

לאור כל האמור לעיל השומות הן סופיות וחלוטות.

לאור כל האמור לעיל, העתירה נדחית.