מחדלי משטרה: זיכוי נאשם

גם העובדה שהשוטר לשעבר בן צבי והשוטרת אלביליה לא ערכו דו"חות חקירה, והשוטר לשעבר בן צבי מסר עדות 6 ימים לאחר הארוע, אין בה כדי להוות מחדל משטרתי בעוצמה המצדיקה זכוי הנאשם.

...

לאחר שהתרשמתי מעדות שלושת השוטרים, נחה דעתי שהשוטרים אכן הריחו ריח של חומר החשוד כסם ושאכן היה לשוטרים יסוד להניח שבמחסן מבוצעת עבירה.

נוכח מכלול האמור, מצאתי להעדיף את גרסת שלושת השוטרים שהריח שהריחו, הוא שהובילם להקיש על הדלת ולבצע חיפוש במחסן, ולמסקנה שהחיפוש היה חוקי ובוצע כדין.

סוף דבר: הנאשם מזוכה מעבירת האיומים שיוחסה לו בכתב האישום, ומורשע בהחזקת סמים לצריכה עצמית, עבירה לפי סעיף 7(א) +(ג) סיפא לפקודת הסמים המסוכנים [נוסח חדש], התשל"ג-1973.

לשיטתה, העדר תעוד חזותי לארוע עקב מחדל המישטרה צריך להוביל לזיכוי הנאשם.

...

אקדים תוצאה לניתוח העדויות ואציין כי בנסיבות המקרה דנא אני סבורה כי המאשימה עמדה בנטל המוטל עליה, והוכיחה את אשמתו של הנאשם מעבר לכל ספק סביר, והכל כמפורט להלן; עדות המתלונן אני מוצאת לקבל את גרסת המתלונן כלשונה, ולהעניק לה משקל גבוה, ולו משום שלא עלה בידי ההגנה להצביע על סתירות משמעותיות העולות ממנה.

אני סבורה כי דין הטענה להידחות; אציין כי טענה זו נשמעת פעמים רבות במסגרת הליך בירור האשמה.

אני סבורה כי המאשימה עמדה בנטל הנדרש בפלילים והוכיחה כי הנאשם איים על המתלונן והכה אותו, וזאת במהלך תפקידו כמאבטח במחסום קלנדיה.

סוף דבר; אני מרשיעה את הנאשם בעבירות המיוחסות לו בכתב האישום, קרי: תקיפת עובד ציבור, תקיפה הגורמת חבלה של ממש ואיומים.

מחדל זה של המישטרה מותיר ספק לזכותו של הנאשם.

...

סבורני וכפי שציינתי בהכרעת הדין, כי הבנתו המוטעית של המתלונן את הדברים שאמר הנאשם, אין בה די כדי לייחס לנאשם עבירה פלילית מן החמורות שבדיני העונשין, כאשר מהראיות שהוגשו לא ניתן ללמוד ולהסיק שבמעשיו ובדבריו התכוון הנאשם לסחוט באיומים את המתלונן.

לסיכום: גם אם נצא מנקודת הנחה שהנאשם יזם את הפנייה הראשונה למתלונן.

אשר על כן, המסקנה המתבקשת שאני מזכה את הנאשם מעבירת סחיטה באיומים, זיכוי מוחלט.

בנסיבות אלו לא ניתן לקבוע כי הוכח מעבר לספק סביר שאכן מדובר היה בקטין, ומכל מקום מחדלי המישטרה בעיניין זה, מובילים בהכרח לזיכויו של הנאשם.

...

אכן, איסור ההתחברות נועד למנוע את הקשר מראשיתו כדי למנוע ביצוע עבירות, ואולם כאמור, בתכלית זו לבדה, אין כדי לכלול בתוך האיסור המופיע בצו את מה שאין בו. לוּ סברה יחידת הפיקוח כי נסיבותיו של עבריין ספציפי מצדיקות לאסור עליו ליצור קשר כלשהו עם קטינים, בכלל זה גם החלפת מילים בודדות במפגש אקראי ברחוב, כבדוגמאות הנזכרות, היה עליה להמליץ על כך במפורש, אם בביטוי של "איסור יצירת קשר עם קטינים" ואך בדיבור מפורש יותר, ואם היה נעתר לכך בית המשפט הדבר היה נאסר במפורש.

קיימת סבירות גבוהה, שלוּ קצין הפיקוח היה עונה לפניותיו הטלפוניות, הפגישה הייתה נדחית למועד אחר.

בנסיבות אלו, שעה שלא הוכח כי מלבד שני מקרים אלו, הנאשם לא שיתף פעולה עם קצין הפיקוח, והוא היה מתייצב לפגישות שנקבעו לו (בהקשר זה יצוין כי הרשום בראיון האזהרה מיום 1.03.15, ת/11) כי שיתוף הפעולה מצד הנאשם לוקה בחסר ומערים קשיים על קצין הפיקוח – לא זכה לתימוכין כלשהם, והנאשם אף לא נדרש לטענה זו), אני סבור כי אי הגעתו לשני מפגשים (שהפער ביניהם הוא 20 חודשים) בנסיבות שפורטו, גם אם יש לראות בכך חוסר שיתוף עם קצין המבחן, כשלמצער לגבי האירוע מיום 26.02.15 ספק בעיני אם נכון לראות במקרה זה בנסיבותיו חוסר שיתוף פעולה - חוסה תחת ההגנה של זוטי דברים.

הפסיקה קבעה, כי במקרים שבהם התגלו מחדלים בחקירת המישטרה, אין הדבר מוביל בהכרח לזיכוי הנאשם.

...

אשר לטענותיה לגבי מעקבים של הנאשם אחריה המהווים פגיעה בפרטיות, בסופו של דבר מדובר היה בשני אירועים בחנות הסופר בה היא עובדת, ובאירוע אחד בגן הילדים.

נוכח כל האמור לעיל, נמצא כי יש לזכות את הנאשם מחמת הספק מן העבירות של הטרדה טלפונית ופגיעה בפרטיות.

סיכומו של דבר לנוכח כל האמור לעיל, אני מרשיע את הנאשם בשתי עבירות של איומים בניגוד לסעיף 192 לחוק העונשין תשל"ז 1977, ומזכה אותו מחמת הספק מן העבירות של פגיעה בפרטיות והטרדה באמצעות מתקן בזק.