מחדל עקב עיכוב לא מכוון בתשלום פיצויי הפיטורים

מנגד, הנתבעות טענו בכתב הגנתן כי התנהלו כלפי התובע בסבירות, בתום לב ובדרך מקובלת וכי העיכוב בתשלום כספי הפיצויים בפועל נבע הן ממחדליה של הכשרה, אשר אצלה הופקדו חלק מכספי הפיצויים של התובע והן ממחדלי התובע עצמו.

העובדה שהתובע בחר שלא להשיב את ההלוואה מעידה על חוסר תום ליבו בהצגת מצב כלכלי ונזק שניגרם לו, כביכול, בשל העיכוב בתשלום הפיצויים [עמ' 13 ש' 1-8].

בסעיף ח' להסכם הפרישה צויין כי "ביום הפרישה תעביר מגדל לבעלותו של העובד את פוליסות הביטוח הפנסיוני שעל שמו וכל פוליסה נוספת לו יהא זכאית [הטעויות במקור – כ.פ.] כשהפרמיות בגינן משולמות עד ליום הפרישה". עוד אין חולק כי הלכה למעשה קיבל התובע את פצויי הפיטורים באיחור ניכר של כעשרה חודשים ממועד סיום העסקתו וכחודש ימים לאחר שנאלץ להגיש תביעה לבית הדין.

אין מדובר כאמור במועד סיום יחסי ההעסקה, אלא מועד מאוחר לו, אולם יש במועד זה כדי ללמד על כך שאי תשלום הפיצויים לא נעשה בכוונת מכוון, אלא בשל רשלנות או מחדל, שכן לא היתה למגדל כוונה שלא לשחרר את הכספים הצבורים בקופות והיא צירפה את המכתבים האמורים עם סיום הנפקת טופס 161.

...

בהקשר זה יש לייחס חשיבות לכך שלא הוכח כי לאורך שנים התנהלה מגדל כלפי התובע באופן חסר תום לב. בהתחשב בכלל נסיבות הענין מצאנו לקבוע כי הנתבעות תחוייבנה בפיצויי הלנת פיצויי פיטורים בסך של 40,000 ₪.

לטעמנו הסכום האמור משקף איזון ראוי והולם בין האיחור הממשי בתשלום הפיצויים מחד גיסא והסיבות המגוונות להלנה מאידך גיסא, תוך שהוא מהווה פיצוי סביר ומידתי המשקף עשיית צדק בנסיבותיו הקונקרטיות של המקרה ובהתחשב, בין השאר, גם בסכום הפיצויים שהולן ובטיב מערכת היחסים בין הצדדים לכל אורך תקופת העבודה ובסיומה.

כללם של דברים – הנתבעות תשלמנה לתובע, בתוך 30 ימים ממועד המצאת פסק הדין, סכום בסך 40,000 ₪ בגין הלנת פיצויי פיטורים.

מדובר במקרה מובהק בו יש להטיל על המדינה פצויי הלנה בגין מחדליה נוכח היתנהלותה השערורייתית והמקוממת, הגובלת בחוסר תום לב. הדברים חמורים שבעתיים כאשר מדובר בגוף שילטוני האמון של שמירת זכויות התובע, אשר נהג בו בזלזול [תוך הפנייה ל: 962/04 אבוטבול – משרד העבודה והרווחה, פ"ד נח(6) 471 (2004); תבע (חי') לה/2-96 זאב סרנה - מדינת ישראל , ח(2) 011 (13.10.76)].

המדינה פעלה בתום לב ולא באופן מכוון על מנת שלא לשלם או לעכב את תשלום גמלת התובע כנטען.

מטרתו של פיצוי הלנה אינה לשמור על ערך הקרן שעל המעביד לשלם לעובד, אלא ליצור מצב לפיו לא יהיה כדאי למעביד מבחינה כלכלית לעכב את תשלום שכר העבודה, פצויי הפיטורים או ההפרשות לקופת גמל.

...

בנסיבות אלו, אנו סבורים כי אין ענייננו נמנה על המקרים החריגים המצדיקים פסיקת פיצוי בגין עגמת נפש בנפרד ובנוסף על הסכומים המגיעים לתובע בגין פיצויי הלנת הגמלה.

אשר לנזק שאינו ממוני, מצאנו כי טענותיו של התובע בקשר עם עילת הפרת חובה חקוקה נטענו בתצהירו באופן בלתי ממצה, שכן כל שנכתב בנימוקו היה "כפי שניתן ללמוד מהמפורט לעיל, ובפרט מהיעדר כל התייחסות לפניותיי הרבות עובר להגשת כתב התביעה והכל במטרה לחמוק מתשלום הכספים המגיעים לי...". על כן, אנו סבורים כי התובע לא הוכיח שההפרה גרמה לו נזק מעבר לזה הממוני אשר כאמור בא על מקומו כמפורט לעיל, ולפיכך לא הוכיח זכאות לפיצוי נוסף מכוח עוולת הפרת חובה חקוקה.

סוף דבר הנתבעים ישלמו לתובע פיצוי בגין הלנת גמלה בסך של 30,000 ₪.

טענתו המרכזית השנייה של הנדלר מפורטת מסעיף 21 לתביעתו ואילך, ובמרכזה הטענה שהבנק עיכב העברת אשראי לקבוצת הרכישה בגין מחדלי ב. יאיר.

ברם, הסכום שהתחייבה ב. יאיר לשלם לו (6.2 מלש"ח), כולל גם רכיב גדול של פצויי פיטורין, שהם לבטח, אישיים.

ולאחר זאת, עוד אשוב ואזכיר את מסקנתי, שמלמד מארג ההסכמים על קשר ברור, חד, מכוון ומודע, שיצרו הצדדים בין נושא קבוצות הרכישה (הסכם האופציה) לבין תנאי הפרישה של הנדלר, ותנאי פרישה הנם נושא אישי מובהק ביותר.

...

פחות מארבעה חדשים לאחריו, הוגשה תביעה זו. תמצית טענות הצדדים מטעמי בהירות אציין כי עסקת קבוצת הרכישה, בסופו של דבר, יצאה אל הפועל, גם אם באיחור, ואף מערכת היחסים בין הנדלר לבין ב. יאיר הגיעה לסיומה.

בנסיבות אלה, דין טענותיו כלפי האמור בהסכמים עליהם חתם – לדחיה מוחלטת.

על יסוד כל האמור, הגעתי לכדי מסקנה, שטענות שני הצדדים להוצאות מימון יתירות הנובעות מכשליו של הצד השני, דינן לדחיה.

סוף דבר על פני הדברים, ליבת המחלוקת בין הנדלר לבין ב. יאיר נגעה לדמי הסיחור, והנושאים שנכרכו בכך, בפרט טענות להוצאות מימון יתירות שנגרמו, לפי הטענות באשמת הצד האחר, נלוו למחלוקת העיקרית.

אשר לתביעת הנדלר את מר ביטון – התביעה נדחית, ועיין לעיל.

השופט מיכאל שפיצר לפניי בקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית הדין האיזורי בתל אביב (השופט יצחק לובוצקי ונציגי הציבור גב' לבנה ניר ומר צביקה גלייטמן; סע"ש 23368-10-15) מיום 29.5.18, בו חויב המבקש לשלם למשיבה פצויי פיטורים, דמי הבראה, החזר נסיעות, פדיון חופשה וכן שכר עבודה, בסך כולל של 50,690 ₪.

עוד קבע בית הדין כי לא סביר שהמבקש אדם מנוסה, פרקליט מזה 40 שנה המקפיד על כל צעדיו, לא שם ליבו למשיכות שביצועו מכרטיסי האשראי שלו, בסכום לא מבוטלים, בסך של 70,000 ₪, וכן לעובדה שבחר שלא להגיש תלונה נגד המשיבה למישטרה בשל הגניבה שייחס לה. בית הדין הוסיף וקבע כי מחדלו של המבקש היה בכך, שכשתמו יחסי הידידות הטובים בינו לבין המשיבה, במחצית שנת 2013, הוא לא הקפיד לקחת בחזרה את כרטיסי האשראי או לבטלם, וסמך על המשיבה כי תחדל מלעשות בהם שימוש לצרכיה הפרטיים, אך היא מעלה באמונו וגרמה לפיטוריה מעבודתה.

עוד נטען כי המשיבה לא תבעה שכרה האחרון המלא בגין חודש דצמבר 2013, בסך של 7,005 ₪, לא בכתב התביעה ולא בסיכומיה, אלא תבעה את הסכומים המגיעים לה על פי תלוש השכר האחרון בסך כולל של 8,850 ₪ בגין רכיבים שונים ובכלל זה שכר עבודה, דמי הבראה, פדיון חופשה ונסיעות, כך שמגיעה לה בגין שכר העבודה סך של 4,779 ₪ בלבד, מכוון שעבודתה הופסקה ביום 23.12.18; טעה בית הדין בכך שלא חייב את המשיבה במלוא סכום כתב התביעה שכנגד, בגין רכישות שביצעה ללא הסכמת המבקש, שכן היא לא עמדה בנטל להוכיח ששימוש בכרטיסי האשראי של המבקש היה בהסכמתו בשל מערכת היחסים הרומנטיים ביניהם; שגה בית הדין בכך שקבע שבין הצדדים היתקיימו מערכת יחסים החורגת מיחסי עובד-מעסיק עד למחצית שנת 2013, וזאת בהסתמך על עדותה היחידה של המשיבה, ותוך היתעלמות מעדות המבקש עצמו, מעדותה של בת זוגו כבר משנת 2012 ומעדות עורכי דין שהועסקו במשרדו.

הכרעה נקודת המוצא בדיון בבקשה לעיכוב ביצוע פסק דין היא כי הגשת ערעור אינה מעכבת את מימוש פסק הדין, משהכלל הוא כי הזוכה זכאי לממש את פרי זכייתו באופן מיידי.

...

לאחר שנתתי דעתי לכלל נסיבות המקרה, לפסק הדין של בית הדין האזורי ולטענות הצדדים, הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להתקבל.

לאור האמור ונוכח שילוב סיכויי הערעור ומאזן הנוחות, החלטתי להיעתר לבקשה, בכפוף להפקדת הסכום הפסוק בקופת בית הדין.

סוף דבר - הבקשה מתקבלת כאמור בסעיף 13 לעיל.

השופטת סיגל דוידוב-מוטולה לפני בקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית הדין האיזורי חיפה (השופטת דניה דרורי ונציגי הציבור גב' טובה אוגוסט ומר יוסף רינצלר, סע"ש 56302-09-20), במסגרתו נדונה זכאותו של המשיב 1 לתשלום דמי מחלה בגין ימי מחלה שנצברו לזכותו במהלך תקופת העסקתו אצל המבקשת.

בפסק הדין מושא הבקשה נקבע כי על העסקת העובד הן במועצה והן במכללה חל תקנון שירות עובדי הוראה; כי יש לדחות את טענת המועצה לפיה הזכות הקבועה בתקנון היא זכות הפדיון של ימי המחלה בעת פרישה ולא זכות הניצול בפועל; כי תנאי סעיף 1.25.3.1.13 לתקנון, העוסק בזכאות עובד ההוראה לגרירת ימי מחלה ממעסיקו הקודם למעסיק הבא ולתשלום דמי מחלה בהתאם, מתקיימים בנסיבות העניין, מכיוון שהמועצה לא שילמה לעובד פצויי פיטורים ולא הייתה הפסקת שירות בהוראה; כי בעצם מסירת האישור מיום 7.4.20 הודתה המועצה בזכאות העובד לגרירת ימי המחלה; וכי יש לדחות את תחשיב המועצה, בשל שינוי חזית לגביו, מכיוון שנפלו בו טעויות ומכיוון שעל פי התקנון חובת עריכת התחשיב מוטלת על המכללה.

יחד עם זאת, צוין כי המכללה הפרה את חובתה לתשלום דמי מחלה במועד, וכי מחדלה של המועצה חמור אף יותר - המועצה היתנערה מהאמור באישור מיום 7.4.20, השתהתה במסירת מידע הנוגע להיקפי המשרה ועמדה על כך שלא מוטלת עליה חובה לשפות את המכללה.

דיון והכרעה ככלל, הגשת ערעור אינה מעכבת את מימוש פסק הדין, כאשר החלטה על עיכוב ביצוע פסק דין מהוה חריג לכלל האמור (תקנה 145 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018; תקנה 129(5) לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב-1991).

...

טענות אלה כמו גם הטענות לעניין דרך התחשיב אמנם ראויות ככלל להישמע בפני ערכאת הערעור, אך לא שוכנעתי כי סיכוייהן גבוהים במידה המצדיקה בפני עצמה את עיכוב הביצוע.

בהתחשב בכך ובכל האמור לעיל, שקלול סיכויי הערעור ומאזן הנוחות מצדיק לטעמי שלא להיענות לבקשה לעיכוב ביצוע כפי שהוגשה.

סוף דבר – הבקשה נדחית.