כמו כן, תמוה מדוע הנתבע מצא לנכון להגיע לבית הדין יום לפני חלוף המועד האחרון להגשת ערעור כדי לקבל את פסק הדין ולא דאג לעשות זאת מיד לאחר שנודע לו על קיום פסק דין, לרבות באמצעות שליחת התובע למזכירות בית הדין, על מנת לקבל את פסק הדין.
בע"פ 236/88 אברהם איזמן נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו) נקבע כי "עניינית ומהותית, זהות חובותיו של הפרקליט בכל הליך; הוא מייצג את לקוחו וטוען בשמו. אולם, גם כמייצג של לקוח יש סייגים החלים עליו: ראשית, אל לו להעיד מיוזמתו, בשמו, בתיק בו הוא מופיע ולערבב את הייצוג עם ההזדהות האישית. שנית, עורך הדין אינו רשאי לשקר ביודעין בבית המשפט או להציג ביודעין מיסמך כוזב כמסמך אמת". כמו כן נקבע כי "אם עורך הדין יודע אל נכון, שהדברים אשר אותם הוא משמיע הם דברי שקר, לא יוכל להתכסות בטענה, שהוא שליחו של אחר ורק חוזר על דברי האחר. מי שעורך בעצמו מיסמך עבור הלקוח או מעורב באופן אישי".
מכאן שאם הנתבע כתב דברי אמת לבית הדין, הוא לא אמר אמת בהליך זה.
לנוכח חוסר הסבירות של שתי הגרסאות, ביהמ"ש הגיע למסקנה כי התובע היה אדיש לאחר ישיבת שמיעת הראיות לתוצאות ההליך שכן הבין היטב את תוצאות הבגידה באישתו, אך סבר שיצליח להסדיר החיוב הצפוי בכתובה במו"מ עם גרושתו.
אין קשר סיבתי בין הכשל הנטען ובין הנזק
מכאן שגם אם הנתבע חדל באופן בו העביר פסק הדין לתובע יום לפני חלוף המועד להגשת העירעור, ביהמ"ש קובע כי לא האמין לתובע כי לא ידע על פסק הדין ולכן, אין קשר סיבתי בין מחדל הנתבע ובין העובדה שלא הוגש ערעור במועד.
אולם, הבקשה נשענת על כך שהתובע לא קיבל פסק הדין ותו לא. לכן, ביהמ"ש קובע כי מחדלו של התובע להעיד את עו"ד בר מוחא מקים חזקה שהאחרון הסביר לתובע כי גם אם העירעור היה מוגש בזמן, לא היה בכך כדי להועיל.
...
מסקנה זו מתחזקת גם לנוכח הטענה של האם כי איבדה את מכשיר הטלפון הנייד שלה ולכן אין לה אפשרות להציג התכתבויות קודמות עם הגרושה.
לכן, בנוסף למסקנה שהתובע ידע על פסק הדין ממזכירות בית הדין, או מגרושתו, או יום לפני חלוף המועד להגשת הערעור, מהנתבע, ביהמ"ש דוחה הטענה כי מחדל של הנתבע, גרם לנזק לתובע.
סוף דבר
אשר על כן, ביהמ"ש דוחה התביעה ללא צו להוצאות.
