באשר להכרעת בית משפט קמא בסוגיית האחריות, טוען המערער, כי בית משפט קמא בהכרעתו התבסס בעיקר על עובדות שלא הובנו על ידו כהלכה, לרבות לעניין סוגיית תיק מח"ש, וכן היתעלם מראיות אובייקטיביות, ובייחוד גירסתו המפורטת של המערער בפני מח"ש, תעוד רפואי וצילומים, שאינם מתיישבים עם הסברם של המשיבים, לפיהם לא השתמשו בכוח בלתי סביר כלפי המערער.
היתנהגות מעין זו לא ניתן לייחס לנוסע תמים, שנקלע לזירה לא לו, והיא אינה מתיישבת עם עובדות המקרה, עם עברו הפלילי של המערער, אשר הוצג בפני בית משפט קמא, וכאמור, למערער, למרות גילו הצעיר בעת קרות האירועים, עבר פלילי עשיר, הכולל עבירות רכוש, סמים ואלימות.
...
סבורני, כי לא ניתן לקבל טענה זו של המערער, שכן בתעודת חדר מיון בית חולים רמב"ם מיום 01/03/00 תועד, כי המשיב 1 סובל מפצע דקירה קטן באזור הזיגומה שבקרבת העין ואף חוקרת מח"ש, אשר חקרה את המשיב 1 ביום 17/05/00, למעלה מחודשיים וחצי לאחר האירוע, תיעדה קיומו של סימן אדום על לחיו של המשיב 1.
/
לאור כל האמור, סבורני, כי אכן בדין דחה בית משפט קמא את תביעתו של המערער, בהיעדר הוכחת היסודות העובדתיים של גרסתו.
סוף דבר
לאור כל האמור, אציע, אפוא, לחבריי להורות על דחיית ערעורו של המערער.
