מועצה אזורית גזר: חיוב בהפרשי ארנונה רטרואקטיביים

בית משפט השלום ברחובות תא"מ 55455-10-10 האזורית גזר ואח' נ' אודס ואח' תיק חצוני: בפני כב' השופטת מירב כפיר תובעים המועצה האזורית גזר נתבעים 1.תמר אודס 2.אברהם אודס פסק דין

בפרשת עע"מ 11280/10 מעונות מכבי נגד עירית רמת גן קבע ביהמ"ש בשאלת החיוב הרטרואקטיבי בגין הפרישי שטחים שנתגלו כי כשאין הוכחה ודאית לכך שהנישום ידע על קיומם של הפרישי השטחים או יצר אותם ע"י בניה נוספת, אין לחייבו רטרואקטיבית בגינם: "אין בפנינו ...כל ראיה לכך שההסבר לפערי המדידה הוא דוקא עבודות בניה שלא דווחו. הסבר אלטרנאטיבי לפערי המדידה כגון שגיאה באחת המדידות, או שיקול דעת שונה בסווג שטחים מסוימים כשטחים בנויים או כשטחים פתוחים לא היה מצדיק חיוב רטרואקטיבי. משלא הוכח כי נעשתה תוספת בניה בפרק הזמן שבין שתי המדידות, ולמעשה לא הוצג כל הסבר ביחס לפער שבין המדידות, אין סיבה להניח כי המערערות התנהלו בחוסר תום לב ונמנעו מלדווח לעיריה על שינויים שחלו בשטחם... הסתמכותה של המשיבה על הפער המספרי בין המדידות ועליו לבדו, אומרת דרשני. אשר על כן, איננו מוצאים כי מתקיימים במקרה זה, הטעמים המיוחדים אשר מצדיקים חיוב רטרואקטיבי בארנונה. לפיכך דינו של החיוב הרטרואקטיבי להתבטל". אין צורך להכביר במילים נוספות שכן נראה כי העניינים שהובאו לעיל מתאימים לעניין הנדון לפני, שהרי מדובר בחיוב שנשלח במהלך שנת 2010 בגין השנים 2009-2010 ואשר התבסס על מדידת סקר חדשה, שמצאה פער ביחס למידות קודמות של הבית.

האם יש לחייב המועצה בגין תשלום פיצויים לתובעים שכנגד? אין ולא יכולה להיות מחלוקת בין הצדדים כי בשנת 2006 הוטל עיקול על חשבון הבנק של התובע שכנגד, שלא כדין, שהרי הצדדים מסכימים כי התברר בדיעבד שהעיקול הוטל בטעות.

...

אשר ליתר טענת התובע שכנגד ביחס לריביות שהוטלו עליו שלא כדין, הרי שהטענות לא היו מפורטת כלל, לא הוכחו ועל כן נדחות.

לאור האמור אני דוחה את התביעה שכנגד.

טענות העותרות: בעקבות הדרישה לתשלום הפרישי ההעלאה החריגה לשנת המס 2012, הוגשה העתירה דידן, בה טענו העותרות, כמופיע בתמצית טיעוניהן , את הטענות הבאות: "א. דרישת המועצה לתשלום הפרישי ארנונה בגין שנת 2012 בטלה ומבוטלת מאחר וחוק ההסדרים אינו מתיר לרשות המקומית לידרוש את התוספת החריגה ביחס לשנה שבה אושרה (2012), בשנה שלאחריה (2013).

גם אם הוקמה חבות ארנונה בגין תוספת הארנונה לגבי שנת הכספים 2012, עדיין אין המועצה רשאית להשית חיוב רטרואקטיבי בגין שנת כספים זו. השתת חיוב כאמור עומדת בסתירה לפקודת העיריות, ולעקרונות יסוד בשיטת המשפט בישראל, כפי שעוגנו בשורה של פסקי דין האוסרים להטיל חיוב רטרואקטיבי, היות והשתת חיוב רטרואקטיבי בנסיבות כאמור נגועה בחוסר סבירות קצוני, פוגעת באנטרס ההסתמכות והיא בלתי סבירה באופן קצוני.

תכליתן של הוראות ההקפאה היתה להגביל את שעורי העלאת תעריפי הארנונה (לסקירת הרקע לחקיקת הוראות ההקפאה ראו ע"א 2765/98 איגוד ערים אילון נ' מועצה אזורית חבל מודיעין פ"ד נג (4) 78, 82-84 (1999)) תכלית "דיני ההקפאה" הייתה כפולה: מניעת העלאת תעריפים במסגרת המאבק באינפלציה, ולצד זאת ייצוב תקציבי הרשויות ומניעת גרעונות".

על כן, כאשר הסתבר כי קיימים מקרים בהם התקציב, הנגזר מהוראות אלה, לא יענה על הצרכים הנגזרים מתפקידה של הרשות, ולא יהא בהם כדי הסיפק לממן את פעולותיה לרווחת הציבור, תוכל רשות זו לפנות לשרים, על פי המנגנון הקבוע בהוראת החוק ולבקשם לאשר העלאה חריגה בשעורי הארנונה.

...

אף מקובלת עלי עמדת המשיבה כי במקרה דידן לא מוטעת על המשיבה חובת פרסום.

על כן, טענה חדשה זו נדחית.

סוף דבר: נוכח האמור בפסק דיני זה לעיל, אני מורה על דחיית העתירה.

נושא מתן ההנחות והפטורים נמצא בסמכותה הבלעדית של ועדת ההנחות כפי שנקבע בתקנה 2(א) לתקנות ההסדרים במשק המדינה (הנחה בארנונה), ומשלא הוגשה השגה על השומה בשנה הרלוואנטית אין אפשרות לידון באופן רטרואקטיבי בבקשה למתן הנחה.

בית המשפט לעניינים מקומיים מוסמך לידון בעניינים המפורטים בתוספת לתקנון ובכל עניין אחר שבתקנון ובנספחים לו. סעיף 69ח(א) לתקנון המועצות האזוריות (יהודה והשומרון), תשל"ט-1979 מסמיך את המועצה להפחית מסים או לבטלם.

יפים לכאן דבריו של כב' השופט אנגלרד בע"א 4452/00 ט.ט. טכנולוגיה מיתקדמת בע"מ נ' עריית טירת הכרמל, פ"ד נו(2) 773 (2002): "נראה כי בנושאים עובדתיים וטכניים תהיה הנטייה להגביל את האזרח להליכי ההשגה המנהלית. בירור עניינים אלה בקשר לחיובי ארנונה הוא פשוט ונוח יותר במסגרת הגופים המינהליים-מקצועיים. גופים אלה ערוכים לבירור שאלות מסוג זה המצריכות לעתים עריכת מדידות ובדיקת המצב בשטח. לעומת זאת בנושאים עקרוניים ובנושאים בעלי חשיבות כללית וחשיבות ציבורית, הרשות להעלות טענות מסוג זה בערכאות השיפוטיות הרגילות תנתן ביתר קלות". מוקד הגנתו של הנתבע מצוי בשאלה העובדתית מהו המועד בו נרשם במאגרי המועצה איחוד הנכס בעיניינו, ובשאלה המהותית הנגזרת מכך – מהו המועד בו היה על המועצה לעדכן את הרישום.

בתגובה לנטען בתצהירה של גב' שכטר הסביר הנתבע בישיבת יום 22.3.16 כי הוא העביר למועצה סכום של למעלה מ- 19,000 ₪ ועל כן סכום החוב הנטען לאחר קבלת ההנחות ולפני תוספת הפרישי הריבית מתקזז מהתשלום שביצע.

...

לאור המקובץ אני סבור כי טענות ההגנה של הנתבע אינן בסמכותו העניינית של בית משפט זה כי אם בסמכות המועצה וועדת הערר, באם תוגש השגה.

בנסיבות אלה, אפוא, אני מקבל את עמדת הנתבע כי טרם מוצו ההליכים במסלול ההנחות מול המועצה ואני סבור כי זו דרך המלך לבחינת החלופה שהציג הנתבע לעניין גובה החוב ובמיוחד לנוכח חסימת דרכו להשמיע טיעוניו בעניין זה בפני ערכאה שיפוטית.

אשר על כן, התביעה מתקבלת אולם סכום החוב הנתבע כפוף למיצוי ההליכים מול התובעת והוא אינו מהווה מעשה בית דין.

לפניי תביעה ייצוגית כנגד הנתבעת, מועצה אזורית גזר, בטענה כי שלחה הודעות שינוי שומה, שבגדרן חייבה את חברי הקבוצה בהפרשי ארנונה רטרואקטיביים ביחס לתקופה שקדמה למועד הוצאת הודעת שינוי השומה, בנגוד לאמות המידה המחמירות שהותוו בפסיקה.

...

נוכח שיקולי התפוקה התשומה וההכוונה הציבורית שפורטו לעיל, אני מקבלת את המלצת הצדדים.

אני מורה כי הגמול לתובע יעמוד על סך של 7,500 ₪ ושכר הטרחה לבא-כוחו יעמוד כמבוקש על 77,750 כולל מע"מ. הגמול ושכר הטרחה ישולמו בתוך 14 ימים מיום פסק הדין.

נוכח ההסכמה, אני מורה כי הנתבעת תשפה את התובע על סכום האגרה ששילם במועד הגשת בקשת האישור, בתוספת הפרשי הצמדה למדד.

לפניי עתירה מנהלית וכן ערעור מינהלי שהוגשו על ידי העותר (להלן: "המערער" או "העותר" לפי העניין) כנגד החלטת המועצה המקומית ראש פינה (להלן: "המשיבה" או "המועצה") לחייבו בתשלומי ארנונה בעבור מבנה שבבעלותו, בין שתי קומות, המוכר בשם "בית אבנר" הידוע כגוש 13955 חלקה 2-1 תת חלקה 25 המצוי בפארק התעשייה צ.ח.ר בראש פינה (להלן: "הבניין").

יובהר כי עניין החיוב הרטרואקטיבי יועלה בפני מנהל הארנונה וכן בפני וועדת הערר, היה ותידחה ההשגה וייקבע כי אין סמכות לועדת הערר לידון בעיניין של החיוב הרטרואקטיבי, אזי העניין ידון במסגרת עתירה זו".

הפרישי הריבית וההצמדה נועדו לשמור על ערכו הראלי של חיוב הארנונה המקורי ואין המדובר בענישה של הנישום.

דיון והכרעה כאמור בפרוטוקול הדיון מיום 11.03.19 בעתירה הראשונה והחלטת ועדת הערר מיום 14.11.22 תחת הכותרת "תחולת הסכם הפשרה והחלטת בית המשפט המחוזי על השומות" (נספח 1 לערעור, סעיפים 28-25) הרי, ש"בנסיבות שבהן הצדדים חלוקים בנוגע לתוקפו של הסכם הפשרה על שומות הארנונה, ההלכה הפסוקה היא שועדת הערר אינה מוסמכת לידון בתוקפו של הסכם הפשרה ועליה לידון בשומות בהיתעלם מהסכם הפשרה (ראה: עע"מ 5640/04 מקורות נ' מועצה אזורית לכיש)".

מכך גם נגזר טיבה של ההתערבות השיפוטית (עניין בנק ארץ ישראל בריטניה, 601).

...

לאור האמור, אני קובע שהקומה השנייה אינה ראויה לשימוש וכי לא היה כל מקום לחיוב הארנונה בגינה גם אלמלא הסכם הפשרה ועל אחת כמה וכמה נוכח קיומו.

סוף דבר סוף דבר, הערעור מתקבל במובן זה שהחלטתה של ועדת הערר מיום 14.11.22 בנוגע לקומה השנייה בלבד מבוטלת.

כן מתקבלת העתירה המנהלית באופן, שארבעת הודעות השומה, כפי שפורטו בסעיף 6 לעתירה סעיפים קטנים א'-ד' (נספחים 1.1 -1.4 לעתירה הראשונה) –מבוטלות! המשיבה תישא בהוצאות העותר הן בעתירה המנהלית והן בערעור המנהלי בסך של 40,000 ₪ הכוללים תוספת מע"מ כחוק.