מועדי פרישה לפנסיית זקנה בחברת מבטחים

] בבג"ץ פידלמן הובאו להכרעת בית המשפט העליון, בהרכב מורחב של שבעה שופטים, שתי עתירות שעניינן אחד – תביעה להשוואת שעורי פנסיית השארים המשתלמים לאלמנים של מי שהיו חברות בקרן פנסיה מסוימת (מבטחים מוסד לביטוח סוצאלי של העובדים בע"מ; להלן – מבטחים) לשעורי פנסיית השארים המשתלמים על ידי אותה קרן לאלמנות של מי שהיו חבריה.

האחת בנוגע לזכאות לפנסיית שארים של אלמן או אלמנה שבני זוגם נפטרו לפני גיל פרישה, בהיותם עמיתים פעילים בקרן, והאחרת בנוגע לזכאות לפנסיית שארים של אלמנה או אלמן שבני זוגם נפטרו לאחר גיל פרישה, כשהם זכאים לפנסיית זקנה מן הקרן.

באותו עניין נתקפו פוליסות ביטוח של קרנות הפנסיה החדשות שנעשתה בהן, עד למועד שבו בוטלה על ידי הממונה על שוק ההון, הבחנה בין נשים לגברים ביחס לגיל פרישה, וזאת לשם הגדרת הזכאות לקיצבת נכות במקרה של אובדן כושר עבודה.

...

סגן הנשיאה אילן איטח האם בפוליסות ביטוח מנהלים שהנפיקו המערערות עד לשנת 2000 ישנה הפליה מגדרית פסולה? אם כן – האם נכון להיעתר לבקשת המשיבות לאשר כתובענה ייצוגית את התובענה שהגישו נגד המערערות בגין אותה הפליה? שאלות אלו, העומדות בלב ההליך דנן, הגיעו לפתחנו[footnoteRef:1] במסגרת ערעור, לאחר מתן רשות, על החלטת בית הדין האזורי ירושלים (הנשיאה (בדימוס) דיתה פרוז'ינין ונציג הציבור מר נוריאל ממליה; תע"א 2409/08, תע"א 1744/08, תע"א 1743/08, תע"א 1742/08; החלטה מיום 17.8.14), שבמסגרתה התקבלה בקשת המשיבות 1 – 4 לאשר כתובענה ייצוגית את התובענה שהגישו נגד המערערות, שבבסיסה טענת ההפליה האמורה.

] [14: שם, שם.] וכך סוכמה הסוגיה כולה[footnoteRef:15]: [15: שם, שם.] "משלא נמצא לנו שוני רלבנטי היכול להצדיק את ההסדר השונה לאלמנים ולאלמנות בתקנות מבטחים ובתקנוני קרנות הפנסיה הותיקות האחרות לגבי פנסיית שארים, אין מנוס מן המסקנה כי בפנינו הסדר הפוגע בשוויון שיש לקיים בין גברים לנשים בכל הנוגע לשיעוריה של אותה הפנסיה. הפגיעה הפסולה בשוויון מתקיימת בהסדר המפלה שבנדון על בסיס מגדרי ובשני רבדים: האחד נעוץ באפליה בין עמיתות לעמיתים באשר לשיעור הפנסיה שזכאים לו שאריהם, אף ששיעור דמי הגמולים שמפרישים העמיתות ומעבידיהן לאורך השנים זהה לזה שמפרישים העמיתים ומעבידיהם. והשני נעוץ באפליה בין אלמנים לאלמנות בכך שהאלמנים זכאים למחצית בלבד משיעור הפנסיה שזכאיות לו האלמנות. לאפליה זו על שני רבדיה לא סיפקו הקרנות כל הסבר מניח את הדעת, למעט גישות סטריאוטיפיות לפיהן נתפסת האישה כמפרנס משני וכבעלת מעמד נחות בשוק העבודה מבחינת השכר שהיא מקבלת; מבחינת הנכונות להעסיקה; ומבחינת משך העסקתה. אף כי לצערי חלק מגישות אלה יש להן עדיין אחיזה בשוק העבודה הישראלי דומה כי אין חולק שזוהי מציאות בלתי רצויה אשר יש לפעול בהתמדה לעקירתה מן השורש. משכך הסדר הנאחז בגישות אלה כדי להצדיק אפליה בין גברים לנשים בשיעור פנסיית השארים אינו יכול להיתפס אלא כהסדר שיש בו משום פגיעה בכבודן של הנשים כעובדות וכעמיתות בקרנות וכן בכבודם של האלמנים משום שהוא פוגע ללא הצדקה ברמת חייהם לאחר מות נשותיהם. במובן זה מדובר באפליה הקשורה קשר ענייני והדוק לכבוד האדם והפגיעה שהיא יוצרת יש בה על כן משום פגיעה בזכות היסוד של האלמנים ונשותיהן המנוחות לכבוד...". (הדגשה הוספה – א.א.) עוד עמד בית המשפט העליון על כך שההפליה קיימת בתקנות גם אם לא עמדה ביסודה כוונה להפלות, שכן "בכל הנוגע לאפליה פסולה המבחן שאותו יש ליישם אינו מבחן של כוונות אלא מבחן של תוצאות"[footnoteRef:16].

לצד זאת נדחית בקשת האישור גם על עילותיה האחרות (הפליה פסולה המנוגדת לתקנת הציבור, תנאי מקפח בחוזה אחיד, הפרת חובת תום הלב ועשיית עושר שלא כדין), משהן נשענות על עילת ההפליה הפסולה ולאור המסקנה שאליה הגענו באשר לעילה זו. עוד יש לומר כי העילות האחרות לא פורטו כנדרש, לא הונחה להוכחתן תשתית ראייתית ברמה הנדרשת בשלב זה של הדיון והן עלו בטענות המשיבות לפנינו בשפה רפה בלבד, אם בכלל, עד כי ניתן לומר שנזנחו.

לאור המסקנה שאליה הגענו, התייתר הצורך לדון ביתר טענות הצדדים, לרבות בטענות הסף השונות, ובהן טענת ההתיישנות, ובטענות הנוגעות ליתר התנאים לאישור תובענה ייצוגית, כמפורט בסעיף 8(א) לחוק.

סוף דבר הערעור מתקבל.

החל ממועד פרישתו לגימלאות מקבל התובע פנסיה משותפת המשולמת על ידי הנתבעת 1 (מעסיקתו האחרונה בטרם פרישתו לגימלאות) ו-מבטחים בהתאם להוראות הסכם לרציפות זכויות שנחתם ביום 2/8/1977 (להלן: "הסכם הרציפות") בין קרנות הפנסיה הותיקות לבין רשות הנמלים.

בפתח הסכם הרציפות הוגדר הקף תחולת חוק הגימלאות על עובדי רשות הנמלים בזו הלשון: "זכויות עובדי רשות הנמלים נקבעו בהתאם לאמור בחוק הגימלאות (נוסח משולב), תש"ל-1970 (להלן- חוק הגימלאות), כפי שאומצו על-פי ההסכם הקבוצי המיוחד לעובדי רשות הנמלים;" בסעיף 7 להסכם הרציפות נקבע לעניין "רציפות זכויות גמלת הזיקנה" כי: "זכאי יקבל גמלת זקנה המורכבת מהגימלה המגיעה לו עבור שרותו ברשות הנמלים ומהגמלה המגיעה לו עבור שרותו בגוף, בכפוף לאמור בהסכם זה, אולם אם המוסד המשלם את הגימלה יהיה מקובל גיל פרישה זקנה נמוך מגיל פרישת הזיקנה במוסדות הקודמים, יקבל הזכאי רק גמלת זקנה עבור השרות הנושא זכות גמלה במוסד המשלם, ואילו את הגימלאות עבור המוסדות הקודמים יתחיל לקבל בהגיעו לגיל פרישת הזיקנה המקובל אצלם." בסעיף 10 נקבע אופן חישוב גובה הגימלה כדלקמן: "המשכורת הקובעת של עובד לצורך חישוב הפנסיה המגיעה לו בתוקף הסכם זה מן הקרנות ומרשות הנמלים תהיה המשכורת הקובעת במוסד המשלם להוציא המקרים בהם משכורתו של העובד במוסד המשלם נמוכה מן המשכורת הקובעת של העובד במוסד או במוסדות הקודמים למוסד המשלם." המשכורת הקובעת הוגדרה בסעיף 1 בהסכם הרציפות באופן הבא: "כמשמעותה בחוק הגימלאות לגבי הגימלה המשתלמת על ידי רשות הנמלים, או המשכורת לפיה מחושבת הגימלה המשתלמת על ידי הקרנות". בשנת 1984 נחתם הסכם קבוצי בין ההסתדרות כארגון יציג לבין הרשות וקרן הפנסיה "נתיב" אשר התיר לרשות לבטח סקטורים שונים בנמל חיפה בביטוח פנסיוני מיצטבר.

" ביחס לתחולת הסכמי רציפות הוסכם כי: "42. הסדרי הרציפות החלים בקרנות הפנסיה הותיקות, יחולו, בשינויים המחויבים, גם לגבי חברת הנמל." ההלכה הפסוקה שאוזכרה על ידי הצדדים התובע ביסס את טענתו לזכאותו לקיצבת פרישה בשיעור 70% משכרו האחרון על קביעת בית הדין האיזורי בעיניין, תע"א (ת"א) 8615/07 עמיחי רוזן נ' חברת נמלי ישראל (ניתן ביום 28/2/2013; פסק דין משלים ניתן ביום 13/7/2015).

...

משאלו הם פני הדברים, ונוכח ההבדלים המהותיים עליהם עמדנו בין מעמדו של הסכם הרציפות עם המדינה לבין הוראות הסכם הרציפות שחל בנדוננו; ונוכח הוראותיו של פרק ז' 1 לחוק הפיקוח והתקנתו והתקנון האחיד, אשר ביטל את תחולת תקנות הרציפות על קרן מבטחים, דין תביעת התובע בכל הנוגע לחישוב משכורתו הקובעת במבטחים להידחות.

סוף דבר לאור כל המבואר לעיל, התביעה נדחית.

התובע ישלם לכל אחת מהנתבעות בנפרד הוצאות ההליך בסך 5,000 ₪, אשר ישולמו תוך 30 ימים מהיום.

פעילותה של הנתבעת ושל הקרן שבניהולה מוסדרת על פי הדין החל על חברות המנהלות קופות גמל, ובהתאם לתקנון קרן הפנסיה המהוה חוזה בין הקרן לבין עמיתיה, כפי שעמד בתוקפו במועדים הרלוואנטיים להליך (להלן – התקנון).

התובעת פרשה לגימלאות בחודש ספטמבר 1998 והחלה לקבל פנסיית זקנה מקרן הפנסיה "מבטחים הוותיקה". בתחילת שנת 2015, התובעת קיבלה דו"ח שנתי לעמית בקרן הפנסיה הותיקה ה.ע.ל. לשנת 2014 ולפיו על פי התוכנית בה בוטחה קיימת זכאות לקיצבת פנסיה חודשית בסך 1,000 ₪ החל מגיל 60.

בחודש דצמבר 2015 התובעת הגישה לפסגות בקשה לקבל פנסיית זקנה וזאת רטרואקטיבית ממועד פרישתה לגימלאות.

...

אין בידינו לקבל את טענת התובעת ולפיה יש להחיל על הנתבעת את אותן החובות גם קודם לתחולת התקנות.

לפיכך, איננו סבורים כי עצם העובדה שהתובעת לא פנתה לנתבעת בבקשה לקבל פנסיית זקנה וזאת חרף חלוף שנים רבות ממועד זכאותה לקבלת פנסיה חודשית הייתה צריכה, בפני עצמה, להדליק נורה אדומה אצל הנתבעת ולחייבה לפעולה יזומה, טרם הותקנו התקנות לאיתור עמיתים ומוטבים שגרמו לשינוי בהתייחסות הנדרשת מקופות הגמל במקרים מסוג זה. עוד נציין בהקשר זה כי לא מצאנו ממש בטענת התובעת בדבר עשיית עושר ולא במשפט על ידי הנתבעת בכך שהיא נהנתה מגביית דמי ניהול והתשואה שהניבו לה הכספים הצבורים של התובעת.

בנסיבות אלו, אנו סבורים כי על הנתבעת לראות בתובעת כמי שזכאית לקבל פנסיית זקנה החל מחודש דצמבר 2015 והצדדים ישלימו את כל הפרטים הנדרשים על מנת שהתובעת תוכל לקבל קצבה חודשית בהקדם האפשרי.

סוף דבר בכפוף לאמור בסעיף 32 לעיל, התביעה נדחית.

] בחודש יוני 2015 התבקשה התובעת לחתום על הסכם פרישה לפנסיה מוקדמת מול קרן הפנסיה מבטחים; ועל הסכם נוסף ומקביל עם הנתבעת וחברת מנורה מבטחים משלמת בע"מ. ההסכם הראשון, ההסכם עם חברת הפנסיה מבטחים, מסדיר את זכותה של התובעת לקבלת פנסיה מוקדמת ממבטחים, החל מיום 1.4.2015 בסכום של 11,058 ₪.

יוצא מכאן כי על בסיס ההסכמים האמורים זכאית התובעת לפנסיה מוקדמת (לתקופה שמיום 1.4.2015 ועד למועד הזכאות לקיצבת זקנה), בסכום בסדר גודל של 17,000 ₪ ולפנסיית זקנה בהגיעה לגיל המזכה בפנסיית זקנה על פי תקנון מבטחים, בסדר גודל של כ-11,000 ₪.

במציאות זו מקובלת עלינו גירסתו של מר דהן לפיה: "... תוכנית הפנסיה המוקדמת מתייחסת לתקופת הפנסיה המוקדמת לא לתקופת פנסיית הזיקנה וגם אם אנחנו רוצים אין באפשרותינו להתייחס לתקופת פנסיית הזיקנה, משום שזה הסכם עבודה שקיים ונחתם עם מבטחים הישנה ואי אפשר לשנות שום דבר ומי שקובע את הפנסיה בזקנה זה אך ורק מבטחים לפי הנתונים והחישובים שיש אצלה וההסכמים בינינו לבינם לפרישה מוקדמת"[footnoteRef:18].

...

על רקע האמור הוגשה התביעה מושא פסק הדין שבבסיסה טענת התובעת לפיה בתרשומת שערך מר דהן בפגישתו איתה במרץ 2015, התחייבה הנתבעת כלפיה ולחילופין יצרה מצג עליו מבוססת הסכמתה לפרישה מוקדמת, לפיה תהיה זכאית לפנסיית זקנה של 15,000 ₪ לחודש.

בשולי הדברים: על רקע האמור לעיל לא ראינו צורך להתייחס לטענות הנתבעת לפיהן לא נגרם לתובעת כל נזק כתוצאה מההתנהלות הפסולה המיוחסת לה, בשל הטענה שגם אילו לא חתמה התובעת על הבקשה לפרישה מוקדמת – הייתה התובעת מסיימת את עבודתה בתנאים שנקבעו בהצעה לפרישה מוקדמת מפברואר 2015 במסגרת תהליך הצמצומים שעברה הנתבעת באותו מועד.

לטעמנו, ככל שהסתמכה התובעת על התרשומת, מדובר בטעות מצד התובעת שהנתבעת לא הייתה שותפה לה ולא יכלה להיות שותפה לה. בנסיבות אלה ולאור העובדה כי הצעת הנתבעת לעובדיה לפרישה מוקדמת מפברואר 2015 עוגנה בהסכם קיבוצי שבין הנתבעת לארגון העובדים היציג, טעותה של התובעת איננה מקנה לה את הזכות לביטול הבקשה שהגישה לפרישה מוקדמת[footnoteRef:23].

[23: טעות לפי סעיף 14ב' לחוק החוזים (חלק כללי), שמקים לבית הדין את הסמכות לביטול החוזה "אם ראה שמן הצדק לעשות זאת"] סוף דבר: לאור כל האמור לעיל, התביעה נדחית.

דיון והכרעה היתיישנות לטענת הנתבעות, התביעה הוגשה כ-9 שנים לאחר שהתובע פרש לזקנה בחודש 2/2011, מאז נשלחו לתובע תלושי קצבת זקנה הכוללים מידע על תשלום הקצבה משתי קרנות פנסיה: מבטחים ומקפת.

בעניינינו, צודקת מבטחים כי עצם הזכאות לפנסיה, שיעור הפנסיה והקף החברות בקרן הם עניינים המתגבשים לעת פרישת החבר לפנסיה ולגביהם מתחיל מרוץ ההתיישנות מאותו מועד.

...

במסגרת כתב ההגנה, בין היתר, הנתבעות טענו שיש לדחות את התביעה על הסף בשל התיישנות.

לאור כל האמור לעיל, מתקבלת טענת ההתיישנות של הנתבעות.

לאור כל האמור לעיל במצטבר, היות שהתביעה דנן הוגשה בחלוף תקופת ההתיישנות, אין מנוס מדחיית התביעה.

בהתחשב בכך שמדובר בתביעה לכספי פנסיה, ובנסיבות שבהן תביעת התובע נדחתה במלואה, אנו מחייבים את התובע לשלם לנתבעות הוצאות משפט בסך של  3,000 ₪, וזאת בתוך 30 יום מהיום, שאם לא כן ישא סכום זה הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד ליום התשלום המלא בפועל.