בריק טענה כי בית הדין האיזורי טעה בקביעתו כי העובדים פוטרו, כי בריק והרשות חייבות כמעסיקות במשותף בתשלום פצויי פיטורים לעובדים, וכי מועד הפיטורים אינו יום 8.1.2009 (המועד בו היה בפועל אקט הפיטורים שבוטלו בפסק הדין בהליך הראשון או יום 1.10.2008 (מועד הפיכתם לעובדי הרשות), אלא מועד סיום ההיתקשרות בין הרשות לבין בריק (1/2012) או מועד אחר לאחר יום 8.1.2009.
...
בנוסף, מקובלת עלינו קביעתו של בית דין האזורי כי התנערותה של בריק ממחויבותה כלפי העובדים, לאחר שנהנתה מהתמורה בעד העסקתם נגועה בחוסר תום לב. כמו כן, סעיף 30 לחוק הגנת השכר אינו חל בנסיבות המקרה, שכן כמובהר בריק והרשות המשיכו להעסיק במשותף את העובדים, ואין מדובר בנסיבות שעליהן חל סעיף 30 לחוק הגנת השכר.
סוף דבר
ערעור העובדים מתקבל בחלקו, כמפורט בסעיפים 49, 135, 140, 153 ו -155 לעיל.
אשר לחיוב בריק בהוצאות לטובת הרשות – אנו קובעים כי בריק תשלם לרשות שכ"ט עו"ד בסך של 10,000 ש"ח.
אשר להוצאות בערעור העובדים כנגד הרשות: מחד – ערעור העובדים התקבל בחלקו, אולם גם לאחר קבלת הערעור בחלקו הסכומים שנפסקו לזכות העובדים נמוכים משמעותית מהסכומים שהעובדים דרשו בערעור.
על כן, אנו קובעים כי במישור היחסים שבין העובדים לבין הרשות כל צד יישא בהוצאותיו.