בהתאם לסעיף 1 לחוק מניעת מפגעים, סעיף ההגדרות, "רחוב" הוא "דרך, נתיב להולכי רגל, מדרכה, כביש, גשר, מעבר המשמש רחבה או המכוון לשמש אמצעי גישה לבית או לבתים, תעלה, ביב, חפירה, רחבה, כיכר, גינה או גן, וכן מקום פתוח הנועד לשימוש הציבור או שהציבור נוהג לעבור בו או להשתמש בו או שהציבור ניכנס אליו או רשאי להשתמש בו או להכנס אליו, בין שהם מפולשים ובין שאינם מפולשים".
כלומר, מהמקובץ לעיל עולה כי התוכנית חלה רק בשטח שיש לגביו "היתר להעמדת כיסאות", כאשר ההיתר ניתן ביחס לשטח שהוא "רחוב".
על אף המאפיינים הציבוריים בבתי אוכל, שטחם הפרטי הוא לא "רחוב" במובנו המקובל, ולא נידרש "היתר" על מנת להעמיד בו כיסאות.
עם זאת, לדידי, גם במקרים יוצאי הדופן – בהם אותה תוכנית חלה הן על המקרקעין של הנישום והן על מקרקעין גובלים, והיטל ההשבחה מושת הן בעקבות השבחה ישירה והן בעקבות השבחה עקיפה – אם הועדה המקומית מעוניינת לדחות את תשלום ההיטל למועד המימוש, עליה להפריד בין ההיטלים השונים ולהודיע לנישום בתוך חצי שנה על חבותו בהיטל שחל עליו בעקבות ההשבחה העקיפה, כלומר, בעקבות החלת התוכנית על המקרקעין הגובלים שמביאה להשבחת המקרקעין שלו.
...
סעיף 4(2) לתוספת השלישית קובע כי "החליטה הועדה המקומית על דחיית שומה עד למימוש הזכויות, לגבי מקרקעין שאינם כלולים בתכנית, תודיע הועדה לבעל המקרקעין, תוך חצי שנה מיום תחילת התכנית, על חבותו בהיטל".
בהתאם לאמור לעיל, אני סבורה כי המקרקעין של המשיבות אינם כלולים בתוכנית, שכן מדובר בשטח פרטי, ולא במקום בו נדרש היתר להעמדת כסאות.
בכך גם נדחית מאליה טענת המערערת כי יש לראות במשיבות כחוכרות לדורות.
סיכומם של דברים, הערעור נדחה.
