מועד תחילת תקופת ההתיישנות של זכויות פנסיוניות

עם סיום עבודתה, אף נשלח לתובעת טופס 161 (נספח ח' לבקשת הסילוק); (8) בהתאם לסעיף 5(1) לחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958 (להלן – חוק ההתיישנות), תקופת ההתיישנות של תובענה מסוג זה היא 7 שנים, ובהתאם לסעיף 6 לאותו חוק, מירוץ ההתיישנות מתחיל מהיום שנולדה עילת התביעה, קרי, מאותו יום שהתובעת היתה יכולה להגיש את תביעתה לבית הדין, מבלי שזו היתה נמחקת משום שהוגשה טרם זמנה; (9) במקרה דנן, המועד לגיבוש עילת התביעה הוא המעבר מפנסיה תקציבית לפנסיה צוברת.

הוא הדין לגבי הטענה כי בשעה שהחלה את תקופת העבודה השנייה, לא הוצע לה להצטרף לערוך הסדר שמירת זכויות לפנסיה תקציבית, היות שעל פי אמת מידה אובייקטיבית, התובעת ידעה בפועל או שהיתה לה אפשרות לדעת בכוח כי לא חתמה על הסדר לשמירת רציפות זכויות.

...

(11) באשר למועד בו נודעה לתובעת עילת התביעה, הרי שהתובעת חתמה על הסכם הצטרפות אישי לקרן פנסיה מקפת ואין חולק שבמהלך 11 השנים שבהן עבדה בנתבעת 2 זו הפרישה לה לקרן פנסיה את כל הסכומים המגיעים לה כדין; התובעת קיבלה מהנתבעת 2 תלושי שכר חודשיים, בהם צוינה מפורשות הפרשה לקרן פנסיה צוברת, זאת בניגוד לעובדים המבוטחים בפנסיה תקציבית, שם אין בתלושי השכר מופע להפרשות לקרן פנסיה לאורך שנות העבודה; עם סיום העסקתה בנתבעת 2, התובעת קיבלה הודעה על סיום העסקתה, מולא טופס 161 בעניינה ונשלח לקרן הפנסיה; בנוסף, התובעת חתמה בשנת 2004 על הסכם העסקה חדש, ובו הצהרות דומות להסכם הקודם, בדבר שינויים פנסיוניים; בהתאם להסכם ההעסקה, כל טענה בדיעבד בדבר זכאות לזכויות של עובד מדינה, מהווה הפרה יסודית של הסכם ההעסקה ובצידה – סנקציה כספית קבועה ומוערכת מראש (סעיף 20 להסכם ההעסקה של התובעת בנתבעת 2); סעיף 28 לכתב התביעה מהווה הודאת בעל דין; (12) עוד הוסיפה הנתבעת, כי האחריות לבדיקת תלושי השכר מוטלת על התובעת וחזקה שבמשך השנים היא בדקה אותם, והואיל ולא העירה דבר, חזקה עליה שהסכימה לתוכנם; (13) לאור כל האמור לעיל, התובעת ידעה בפועל או היתה לה האפשרות לדעת בכוח, שמשנת 1998 היא לא מבוטחת בפנסיה תקציבית ולא הועסקה ברציפות.

אחרית דבר לאור האמור לעיל, באתי לכלל מסקנה, כי אין טעם או תוחלת בניהול התיק ובשמיעת עדויות הצדדים, שכן לאור ההלכה הנוהגת מחד גיסא ולאור הראיות החפציות שהוצגו בבקשת הסילוק מאידך גיסא, לא ניתן לקבל את טענת התובעת כי מתקיימים בעניינה אחד החריגים הקבועים בחוק ההתיישנות.

הבקשה לסילוק על הסף מחמת התיישנות מתקבלת אפוא.

בנסיבות העניין ומשהתובעת קרובה לגיל פרישה ומשההלכה המחייבת הועמדה על מכונה בעניין סוסנה כשנתיים לאחר הגשת התביעה, החלטתי להימנע מעשיית הוצאות, חרף קבלת הבקשה.

הלכה פסוקה היא, כי בתביעה כנגד מעסיק בגין אי ביצוע הפרשות פנסיוניות, המועד לתחילת תקופת ההתיישנות הוא המועד בו היה על המעסיק לבצע את ההפרשות (ר' ע"ע (ארצי) 36058-12-13 יעקב וקסלר – אדרי ובניו מיפעל מתכת והנדסה אזרחית בע"מ, (20.6.17)).

לעומת זאת, נוכח קביעתנו ביחס למהותו של רכיב 'אחזקת רכב דואר/נסיעות ואחזקת רכב דואר' המופיע בתלושי השכר, וזכאותו של התובע להחזר הוצאות נסיעה בהתאם לצוו הרחבה בדבר הישתתפות המעביד בהוצאות נסיעה לעבודה וממנה וכן משהסכום הנתבע ביחס לרכיב זה הנו, לטענת התובע, בהתאם לעלות כרטיס 'חופשי חודשי' ובסכום הנמוך משעור החזק הוצאות נסיעה מקסימלי ליום הקבוע בצו כאמור ומשלא הוצג חישוב נגדי על ידי הנתבעים – אנו מקבלים את תביעתו של התובע וקובעים כי על הנתבעת 1 לשלם לו בגין הוצאות נסיעה תשלום בסך 22,724 בצרוף הפרישי הצמדה וריבית מחודש 11.2013 (אמצע תקופת העסקה) ועד למועד התשלום בפועל.

...

אין אנו מקבלים את טענת הנתבעת 1 כי "עקב טרדותיה עם עובדים רבים אחרים וניהול העסק" לה היה קשה לאתר שהתובע מקבל שכר ביתר.

סוף דבר בתוך 30 יום מקבלת פסק הדין על הנתבעת על הנתבעת 1 לשחרר לתובע את הכספים הצבורים לזכותו בקופת הפנסיה, ככל שאלו לא שוחררו לו, ולהעביר לתובע מכתב שחרור מתאים.

בתוך 30 יום מקבלת פסק הדין תשלם הנתבעת 1 לתובע את הסכומים הבאים: פיצויי פיטורים בסך של 37,117.5 ₪ בצירוף הפרשי ריבית והצמדה כדין מיום הגשת התביעה (13.5.2018) ועד למועד התשלום בפועל.

דיון והכרעה זכאות לפנסיה תקציבית בהתאם לחוק הגימלאות ולהסכם המעבר הזכות של עובדי הערייה לגימלאות הוסדרה על פי חוק הגימלאות שהיווה את "תקנות הגימלאות" של הנתבעת לפי סעיף 184 לפקודת העיריות (דב"ע (ארצי) נג/4-6 מועצת פועלי תל אביב יפו – עריית תל אביב יפו, פד"ע כו 31, 42 (1993)), ולפיו רק מי שהיו עובדים קבועים ערב המועד הקובע לפי הסכם המעבר היו זכאים לקבלת פנסיה תקציבית.

סעיף 6 לחוק ההתיישנות קובע כי "תקופת ההתיישנות מתחילה ביום שבו נולדה עילת התובענה". בפסק דין שניתן לאחרונה סיכם סגן הנשיאה אילן איטח את ההלכה בסוגיה: "הסעיף עצמו לא מגדיר מתי נולדת עילת התביעה. בפסיקה נקבע כי עילת התביעה לעניין דיני ההתיישנות היא מכלול העובדות המהותיות המולידות את הזכות לסעד המבוקש על ידי התובע. לכן המועד שבו מתחילה תקופת ההתיישנות (שבעניינינו היא בת שבע שנים - סעיף 5(1) לחוק ההתיישנות) הוא מועד קיומה של עילת תביעה קונקרטית בידי התובע, שבו מתגבשות העובדות החיוניות לביסוס תביעתו, שאם יוכחו יזכו אותו בסעד המבוקש על ידו. הפסיקה מבחינה בין מועד התגבשותה של הזכות המושגית - הזכות המהותית שבגין פגיעה בה זכאי התובע לסעד, ובין מועד התגבשות זכות התביעה הקונקרטית - הזכות לקבלת סעד מבית המשפט, שקמה בהתקיים תנאים אובייקטיביים המאפשרים לתובע המסוים להגיש תובענה לאכיפת הזכות המושגית ולזכות בה. אם יש פער זמנים בין מועדי הווצרות הזכויות הללו, תתחיל תקופת ההתיישנות רק עם התגבשות זכות התביעה הקונקרטית.

...

אין בידינו לקבל את החישובים מטעמו בדבר הנזק שכביכול נגרם לו שהתבססו על חוות דעתו של המומחה מטעמו.

מכאן שדין טענתו זו להידחות.

לסיכום נוכח כל האמור, התביעה נדחית.

להצהיר כי התובע זכאי גם עתה להיות מבוטח בפנסיה תקציבית החל ממועד גיוסו לשב"ס, וכן לגרירת זכויותיו לפנסיה תקציבית משרותו הארוך קודם לכן בצה"ל. עדים וראיות העידו לפנינו התובע, מר אלי ברלב ומר פאבל יאנצר, נציג הנתבע 1.

דיון והכרעה לעניין טענת ההתיישנות סעיף 5 לחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958 (להלן: "חוק ההתיישנות") קובע היתיישנות תביעה לאחר 7 שנים, וסעיף 6 קובע כי מירוץ הזמנים יחל ביום בו נוצרה עילת התביעה: "המועד שבו מתחילה תקופת ההתיישנות הוא מועד קיומה של עילת תביעה קונקרטית בידי התובע, שבו מתגבשות העובדות החיוניות לביסוס תביעתו, שאם יוכחו יזכו אותו בסעד המבוקש על ידו" (ע"א 9383/02 בולוס ובניו – חברה לאירוח ותיירות בע"מ נ' בנק דיסקונט למשכנתאות בע"מ (10.6.2008).

כך, קבעה גם חברתי כב' השופטת אירית הרמל בסע"ש (ת"א) 46721-07-18 חזן פלדמן – משרד המשפטים- מדינת ישראל (פורסם בנבו (17.1.2023)): "ההלכה הפסוקה היא שכאשר עילת התביעה עניינה שיוך למסלול פנסיוני – התביעה מתיישנת בחלוף שבע שנים מהמועד שבו נבחר המסלול (עק"ג (ארצי) 52164-12-20 יעקב גרא – מגדל חברה לביטוח בע"מ (22.8.2022) פסקה 25).

...

סוף דבר: בסיכומו של דבר, לאחר ששמענו את העדויות ועיינו בכל המסמכים שהוגשו התרשמנו כי לא נפל פגם בהתנהלות הנתבעים, לא נמנעה מהתובע, אם בחוסר תום לב ואם בכלל, האפשרות לשוב לפנסיה תקציבית עם גיוסו לשב"ס, לתובע הייתה אפשרות לבדוק את הנתונים אשר הוצגו בפניו והתובע לא הוכיח כי נפל פגם בהתנהלות השב"ס אשר גרם לאובדן זכויותיו.

כך או כך, כאמור, דין התביעה להידחות מחמת התיישנות ושיהוי משמעותי.

לאור האמור לעיל, התביעה נדחית תוך פסיקת הוצאות בסך של 7,500 ₪ לטובת הנתבעים, שאם לא ישולמו תוך 30 ימים, יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק.

(א)1 היתיישנות אנו סבורים כי לנוכח המזכר, חל בנסיבות העניין סעיף 9 לחוק ההתיישנות ולפיכך, המועד לתחילת תקופת ההתיישנות עבור כל התקופה שקדמה למועד זה הנו מיום רישום המזכר – 31.12.2018.

הסכום כולל את הרווחים שהיו אמורים להיות בקרן הפנסיה של הראל סה"כ הסכום כולל הרווחים 58207 ש"ח" סעיף 9 לחוק ההתיישנות קובע כי כאשר הודה הנתבע בכתב או בפני בית משפט בקיום זכות של התובע, בין אם בתוך תקופת ההתיישנות האמורה ובין לאחריה, תקופת ההתיישנות תתחיל מיום ההודאה.

...

לפיכך החלטנו כי יש להרים את מסך ההתאגדות ביחס לסכום החיוב על פי סעיף 23 לעיל.

(ז) סוף דבר על יסוד כלל האמור לעיל אנו מחייבים את החברה – הנתבעת 1 לשלם לתובע את הסכומים הבאים: פיצוי חלף הפקדות לפיצויים ותגמולים, עבור התקופה הראשונה, בסך 84,905 ש"ח, בצירוף הפרשי ריבית והצמדה מיום 1.3.2012 (אמצע תקופת הזכאות) ועד התשלום בפועל (סעיף 20 לעיל).

בנוסף אנו מורים על הרמה חלקית של מסך ההתאגדות של הנתבעת 1 וחיובו האישי של הנתבע 2, ביחד ולחוד עם הנתבעת 1, בסכום המפורט בסעיף 48.