מועד תחילת תקופת ההתיישנות בתביעות פיצויים לפי סעיף 197 לחוק התכנון והבנייה

בהחלטתה ציטטה ועדת הערר חלקים נרחבים מאוד מפ"ד הר, שהוא כלשונה, "הנדבך המרכזי" "לעניין האפשרות לראות בשתי תוכניות משום מהלך תיכנוני אחד", אם כי שם נדון הדבר בהקשר לתביעת פיצויים לפי סעיף 197 לחוק התיכנון והבניה.

השאלה שנדונה שם היא מהו המועד לתחילת תקופת ההתיישנות בתביעה לפי סעיף 197.

משמצאה הועדה שלא מדובר במהלך תיכנוני אחד, קביעה המקובלת עלי באופן מלא, איני רואה צורך לידון בשאלות האחרות שעשויות היו להתעורר עת מבוקש להחיל את הרעיון של "מהלך תיכנוני אחד", שנידון בפ"ד הר לצורך קביעת תקופת ההתיישנות בתביעת פיצויים לפי סעיף 197, על מחלוקת בנוגע לחיוב בהיטל השבחה ובנסיבות העניין.

...

אוסיף ואציין כי כועדת הערר אף אני סבורה, שאין לחייב את הוועדה המקומית להמשיך ולהחזיק בהשקפתה המוטעית כפי שבאה לידי ביטוי בעניין קדישמן.

מקובלת עליי גם עמדת ועדת הערר אשר לשיקולי צדק.

סוף דבר: הערעור נדחה.

על עקרון זה שלפיו גם במקרה של רצף תכניות פוגעות, יש להגיש תביעת פיצויים בגין פגיעתה של כל תכנית ותכנית, ולמנות את מירוץ ההתיישנות לגבי כל תכנית בנפרד, בהתאם ליום תחילתה, חזר בית משפט זה גם בעיניין הר: "מסכימה אני גם עם העיקרון שלפיו ככלל יש להתייחס לתכניות מתאר שונות הבאות זו אחר זו כתכניות נפרדות לעניין תביעת הפיצויים לפי סעיף 197 לחוק התיכנון והבניה [...

החשש כי בעלי הזכויות יאבדו את זכותם לפצוי נבע איפוא מחלוף תקופת ההתיישנות ולא מאי התקיימות דרישת ה"פגיעה": "אילו היינו עומדים על כך שהמשיבים היו חייבים להגיש את תביעתם בתוך תקופה של שנה מאישור התכנית המקפיאה התוצאה הייתה, ככל הנראה, שלילת זכותם לפיצויים. זאת, נוכח העובדה שבאותה עת תקופת ההקפאה הצפויה של זכויות הבנייה על-פי תקנון התכנית המקפיאה עמדה, כאמור, על פחות משנתיים. בהיתחשב בתקופה קצרה יחסית זו ניתן להניח כי תביעת פיצויים לפי סעיף 197 לחוק התיכנון והבניה שהייתה מוגשת באותו מועד הייתה נדחית נוכח הוראות סעיף 200 לחוק, שמגבילות את הזכות לפיצויים לפי סעיף 197 לחוק. סעיף 200 לחוק קובע כי הנפגע לא יהיה זכאי לפצוי לפי סעיף 197 לחוק, כאשר ההוראה בתכנית שגורמת לפגיעה במקרקעין נמנית על אחד מסוגי ההוראות המפורטות בסעיף 'ובילבד שהפגיעה אינה עוברת את תחום הסביר בנסיבות הענין ואין זה מן הצדק לשלם לנפגע פיצויים' [...] והא ראיה, שתביעת הפיצויים לפי סעיף 197, שהגישו חלק מהמשיבים בגין התכנית המקפיאה, נדחתה על ידי המערערת, שהחלטתה אושרה [...] על ידי הועדה המחוזית לתיכנון ולבניה מן הטעם שבהתאם להוראות סעיף 200 לחוק אין מקום לשלם פיצוי בגין הפגיעה. בנסיבות המקרה דנן משמעותה המעשית של עמידה דווקנית על כך שיש להפריד בין התכנית המקפיאה לתכנית המשחררת [...] הנה שלילת זכותם של המשיבים לפצוי [...] מניעת התוצאה הקשה של שלילת זכותם של המשיבים לפצוי לפי סעיף 197 לחוק בגין הקפאת זכויות הבנייה במקרקעין למשך 14 שנים מחייבת, איפוא, את ההתייחסות לתכנית המקפיאה ולתכנית המשחררת כתכנית אחת" (שם, פסקה 8).

...

האם בגדרו של פיצוי זה ניתן לפצות גם בגין ירידת ערך שגרמו תכניות מתאר ארציות ומחוזיות קודמות שלא הקימו זכות לפיצוי מחמת כוללנותן? זו השאלה העומדת במוקד הבקשות שלפנינו, ושלגביה – ולגביה בלבד – החלטנו לעשות שימוש בסמכותנו לפי תקנה 410 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, ולדון בבקשה כאילו ניתנה רשות והוגש ערעור על פי הרשות שניתנה.

לעניין זה, אני סבור כי הקריטריון שהוצע בעניין הר באשר לקיומה של הוראה מפורשת בתקנון התכנית הקודמת בזמן המתייחס לתכנית המאוחרת בזמן, משמש דוגמא בלבד להוכחת קיומה של אותה זיקה פורמאלית בין התכניות; אך אין בו כדי לשלול קיומה של זיקה כאמור גם במקרים אחרים.

אני סבור כי נסיבותיהם של המערערים דנן מצדיקות הכרה, פעם נוספת, במספר תכניות שונות כ"תכנית" אחת לצורך תביעת פיצויים לפי סעיף 197 לחוק.

מבלי לקבוע מסמרות, אני סבור כי הרציונאל המנחה בבסיס סעיף 119ד לחוק יכול לאפשר החלת הוראה דומה במקרים המתאימים אף על אותו מרכיב נזק שהחל להתגבש כתוצאה מאישור תכניות מתאר ארציות ומחוזיות ולא היה בר-תביעה עד לאישור התכנית המפורטת, כאשר גם במקרה זה החלוקה היחסית בחבות הפיצויים תקבע על ידי ועדת הפיצויים.

זאת ועוד, מקובלים עלי טיעוני המבקשת כי מועד תחילת מירוץ ההתיישנות לתביעת ההפקעה לפיצויים בהתאם לפקודת הקרקעות, יחל במועד תפיסת חזקה משמעותית במקרקעין המופקעים ע"י הרשות.

 דיעות השופטים נחלקו בשאלת יישומו של סעיף 6 לחוק דנן הקובע כי "תקופת ההתיישנות מתחילה ביום שבו נולדה עילת התובענה", כלומר, השאלה שהתעוררה היא מתי מתגבשת עילת התביעה לעניין ההתיישנות.

אני קובעת איפוא כי אין להחיל היתיישנות בנסיבות תיק זה. קביעה זו רלוואנטית הן להליך לפי סעיף 197 לחוק התיכנון והבנייה והן להליך לפי תביעת פצויי הפקעה.

...

הטענה לסילוק התביעה על הסף מטעמי שיהוי נדחית בזה.

סיכום: מן המקובץ לעיל, אני דוחה את טענות הסף שהעלו המשיבות אחת לאחת.

בישיבת יום 8.3.17 שקלו הצדדים אפשרות לפנייה לגישור ואני שבה וממליצה להם לאחוז בדרך זו. במקביל, אני קובעת לישיבה מקדמית נוספת ליום 27.12.17 בשעה 09:30.

מכאן, התובעת ידעה על המועד בו אושרה התוכנית, מספר חודשים לאחר אישורה ע"י הועדה לתיכנון, ולכן במועד בו נודע לה, בשנת 2006, עמדה לתובעת זכות התביעה לפי סעיף 197 לחוק התיכנון ובניה, ונותרו לה במועד זה למעלה משנתיים ומחצה להגיש את התביעה בגין ניזקי הפרצלציה כאמור בסעיף 197(ב) לחוק הנ"ל, הקובע כי תביעה לפיצויים תוגש תוך שלוש שנים מתחילת תוקפה של התכנית.

על כן המרוץ ההתיישנות מתחיל, לעמדת המינהל, ביום 12/12/2000, שאז נולדה עילת התביעה, מועד בו אושרה התרש"צ. לחילופין, המועד לתחילת מרוץ ההתיישנות היה זה שבו התרש"צ קיבל אישור "כשר לרישום" על פי חוק רישום שיכונים צבוריים (הוראת שעה), תשכ"ד-1964, בדצמבר 2000, על כן נטען כי התביעה היתיישנה.

תקופת ההתיישנות מתחילה ביום שבו נולדה עילת התובענה (סעיף 6 לחוק ההתיישנות).

...

על כל פנים, ברור ששאלה זו, אם אמנם התשלום היה לשם ויתור על כל הנזקים, כאשר הנתבעת מכחישה זאת, היא עניין להוכחה, ואין לסלק את התביעה על הסף בשל כך. התוצאה והחלטה על המשך ההליכים בתיק הבקשה לדחייה על הסף נדחית, למעט העילה לפיה הנתבע הוא שגרם לתובעת להפסיד את האפשרות להגיש תביעה לפיצויים לפי סעיף 197 לחוק התכנון והבניה.

בנסיבות החלטתי שלא לחייב בהוצאות, כאשר בעת פסיקת ההוצאות בפסק הדין, אתחשב גם בהליך זה. אני מורה לצדדים להגיש את עדויותיהם וראיותיהם בתצהירים במקום חקירה ראשית;התובעת - עד ליום 19/10/14; הנתבע - עד ליום 20/11/14.

כמו כן אני קובעת ישיבה לקדם משפט ליום 26/11/14 שעה 9:00.

במכתבו של מהנדס המועצה, אדר' מריוס ראפ, למנוח ולחברת רסקו מיום 13.2.2012, צוין כי "למרות ניסיונות רבים, עדיין אין לנו תשובה בנוגע לשינוי יעוד השטח בתמ"מ 6. בנוגע לפשט הצפה ואפשרות הגנה על מגורים, הנושא מקודם. עד שנבין כולנו מה מתגבש בתמ"מ 6, אין טעם להתחיל תיכנון". ביום 13.5.2013 (ראו: סעיף 1.1.7 לחוות דעת השמאי נס) אושרה תכנית תמ"מ 6 ששימרה את מצב ייעוד החלקות כפי שנקבע בתכניות שקדמו לה, ולא שינתה אותן (ראו: סעיף 9.1.3 בתקנון התכנית; סעיף 1 בנספח המדיניות התכנונית של התכנית; החלטות ועדת ערר, בית המשפט המחוזי ובית המשפט העליון בהליכי תביעה לפי סעיף 197, שהגיש המנוח).

עילת התביעה בגין הפרת האישור או כל התחייבות נטענת שהייתה גלומה בו, היתיישנה בחודש 11/2008, בחלוף שבע שנים ממועד החלטת הועדה המחוזית מחודש 11/2001 לדחות את טב/90.

עצם קיום הבירורים של מהנדס הנתבעת דאז, מריוס ראפ, מול מתכנן המחוז, שהביאו למסקנה שלא ניתן לקדם תכנית לשינוי ייעוד דוגמאת טב/90, לא יצר עילה חדשה, ולא האריך את תקופת ההתיישנות.

דיון והכרעה: לנוכח פיצול הדיון באופן שתחילה תדון סוגיית החבות, שתי שאלות טעונות הכרעה בשלב זה. הראשונה, האם התביעה נשוא הליך זה היתיישנה; והשנייה, מהי מהות ההיתחייבות שנטלה המועצה כלפי המנוח, אביו של התובע, אם ניתנה, והאם הייתה זו, כטענת התובע, התחייבות להשגת "תוצאה", היינו: שינוי ייעוד המקרקעין לבנייה באמצעות תכנית איחוד וחלוקה.

הרושם העולה מן החומר שבפניי, הוא שרק לאחר שנכזבה הציפייה לקבלת פיצוי לפי סעיף 197 לחוק התיכנון והבניה, בגין אישורה של תמ"מ 6, וזאת לאחר שמוצו גם הליכי העירעור, הן בבית המשפט המחוזי (פסק דין מיום 20.3.2019 בעמ"ן 13124-01-18), והן בבית המשפט העליון בבר"ם 3222/19 (החלטה מיום 09.07.2020), הבשיל הרעיון להגיש תביעה על הפרת התחייבות, וזאת לא על ידי עו"ד מצגר, אלא על ידי התובע כאפוטרופוסו.

...

אני קובעת אפוא כי כלל ההשתק השיפוטי חל בענייננו - גם אם לא נבטל לחלוטין את כלל ההצלחה המוקדמת, אלא נחילו בצורה מרוככת - ותומך אף הוא, יחד עם יתר כללי המשפט המנהלי אותם מניתי ועם עקרונות של תום לב ומניעות, בתוצאה החוסמת את הנתבעת מלטעון להתיישנות.

סוף דבר: סוף דבר, התביעה נדחית, לא מטעמי התיישנות, אלא לגופה.

התובע ישלם לנתבעת את עלויות חוות הדעת מטעמה כנגד קבלות שתוצגנה, וכן הוצאות העדים כפי שנקצבו על ידי, כשהן משוערכות ממועד תשלומן ועד היום, וכן שכר טרחת עו"ד בסך של 60,000 ₪.